מאגר סיפורי מורשת

שמי יונתן סובה, אני תלמיד כיתה י' בתיכון עודד בקדימה, ואני אספר את סיפור העלייה לישראל של סבתי שרה אסא, לימים שרה בראל.

אני נולדתי בשנת 1936 בסופיה בבולגריה למשפחת אסא. לאמי קראו סוזאנה ולאבי ויטאלי. הייתה לי אחות אחת, עליזה שמה אשר נפטרה בינתיים. שמי שרה על שם סבתי. השם שרה היה שם פופולרי כאשר נולדתי. המשפחה שלנו הייתה משפחה אמידה. גרנו בבית משותף, שהיו בו חמישה חדרים. אני זוכרת שהיו בבית מכשירים חשמליים שונים, כורסאות מבד אדום, חדר אוכל ובו כיסאות מעור. לאבא שלי היה מפעל לרהיטים. אמי הייתה עקרת בית. הייתה בבית גם מטפלת שעזרה לטפל בנו הילדות. בבית ובשכונה דיברו בולגרית, והורי גם דיברו לדינו, שהיא שפתם של יהודי ספרד.

אני הלכתי לגן ילדים צרפתי שבו דיברו צרפתית, ובהמשך לבית ספר צרפתי. בבית הספר למדנו את המקצועות מתמטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות, כתיבה, תנ"ך, דקדוק, אנגלית, צרפתית. המקצוע האהוב עלי היה שפות. תחביביי היו לשחק משחקים בחצר עם חברות (כגון: קלאס, תופסת), לעשות הצגות ולרקוד. אני אוהבת לרקוד עד היום.

העלייה לישראל

בשנת 1949 כאשר הייתי בת 12 הורי אמרו לי שאנחנו נעלה לישראל. אני זוכרת את הרגע שבו התבשרנו שקיבלנו אישור עליה. הייתי בדירה שלנו בסופיה, יחד עם הורי, אחותי הבכורה עליזה והגיע מכתב שבו האישור המיוחל – אנחנו יכולים לעלות למדינת ישראל. כאשר קיבלנו את המכתב הייתה התרגשות גדולה מאוד – סוף סוף אחרי מלחמת העולם השנייה נוכל לגור במדינת ישראל, מדינת העם היהודי.

עזבנו את הבית שלנו בסופיה ונסענו לעיר הנמל בורגס שבה עגנה האונייה אשר עליה נפליג לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאי פעם ראיתי ים, כשעלינו על האונייה היו שם 4,000 אנשים.

באונייה היו כמה אולמות ענקיים, ובכל אולם כזה היו שלוש קומות של דרגשי שינה עליהם ישנו. כל משפחה ישנה ביחד, ולידה היו חפציה האישיים. ישנו כל המשפחה אחד ליד השני, צפופים מאוד. לא היו מזרונים, כריות ושמיכות על דרגשי השינה, והשתמשנו בחגורת ההצלה בתור כריות. היה מעט מאוד אוויר באזור השינה, והיה מחניק וקשה לנשום. השייט היה סוער מאוד ולכן לקח לנו שבוע ימים להגיע לישראל, במקום הזמן הרגיל – חמישה ימים.

כאשר הגענו סוף סוף לחופי ישראל, היה זה לאחר כניסת השבת. מסיבה זו, לא נתנו לנו לרדת מהספינה, ולא נתנו לקרובי המשפחה שבאו לקבל את פנינו לעלות לאונייה. האנשים שהיו על החוף, באו לאונייה עם סירות משוטים וזרקו לנו לחם ושוקולדים. זה היה ממש בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה, ומאוד מאוד התרגשנו לקבל אוכל מישראל בייחוד שוקולד שהיה נדיר מאוד באותה עת.

לאחר שירדנו מהספינה העבירו אותנו לפרדס חנה. ישנו באוהלים. המשפחה שלי ישנה באוהל קטן, וחילקו לנו אוכל כל יום, פעמיים ביום. גרנו כך חצי שנה.

לאחר חצי שנה עברנו לירושלים עם כל המשפחה, וגרנו בדירה עם המשפחה המורחבת של אימא שלי. בדירה כל משפחה גרעינית גרה בחדר אחד. אני גרתי בחדר עם אימא שלי ואבא שלי.

אני רציתי לעסוק במקצוע בתחום הרפואי, והייתי לבורנטית בבית החולים תל השומר. הייתי אוספת דם מילודים. אהבתי מאוד את העבודה שלי וחשתי בה סיפוק.

התחתנתי עם ליביו סובה, ויש לנו שני ילדים, ליאור ונעה. לאחר מספר שנים התגרשנו, ואחרי כמה שנים הכרתי את דוד ברכה, אלמן שלו שני ילדים: אבי ואורית. דוד ואני נישאנו והחלפנו את שם המשפחה לבראל. אנחנו נשואים באושר עד היום.

אני עם בני התינוק ליאור, אביו של יונתן

הזוית האישית

יונתן: למדתי הרבה על סיפור העלייה של סבתי ועל הקשיים שהיו לה בדרך, בנוסף לכך נהניתי מאוד לבלות זמן עם סבתי. אני הייתי מאחל לה הרבה בריאות ואריכות ימים ושנמשיך ליהנות אחד עם השנייה.

סבתא שרה: התרגשתי כשיונתן נכדי פנה אלי וסיפר לי על התוכנית, נהניתי לספר לו את סיפור עלייתי לארץ ועל ילדותי, מאחלת לנכדי הרבה הצלחה בחיים.