מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שושנה בסיס לבית עטרי נולדה בתימן להוריה, יוסף ורומיה. שפת האם שלה היא ערבית-תימנית, ובנוסף שפת הקודש עברית. היא עלתה לישראל בשנת 1949. אני, נכדתה תאיר צנעני לוי, מתעדת אותה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשת"פ עם התאחדות הסטודנטים הארצית.

סבתא שושנה עלתה מתימן לארץ ישראל עם אחיה והוריה בשנת 1949 במבצע "על כנפי נשרים". לפני העלייה חיו בעיר עמראן חיים פשוטים וצנועים, בהם האבא מפרנס והאימא בבית עם הילדים. החיים היו רוחניים, עשו ברית מילה, התחתנו כדת וכדין ולא התערבבו עם הגויים. לא היה פחד מהגויים, משום שהמושל היה בעדם. לאחר רציחת המושל על ידי בן משפחה, היהודים שגרו בתימן החלו לחשוש על חייהם כי ידעו שאת הילדים היתומים יכריחו להתאסלם, עקב כך בנו של המושל אמר להם לעלות מיד לארץ ישראל מבלי למכור את רכושם, כדי שלא יהיה מאוחר מדי ולא יתנו להם לצאת מתימן.

לפני שהם עזבו את עמראן, אמה של סבתי הכינה שק  גדול גדוש באוכל  יבש ועמיד, ובנוסף שק עור מלא במים, כי לא היו מים ראויים לשתייה בדרך. משפחות שהיה להם כסף התארגנו ביחד ושכרו משאיות, ומשפחות עם פחות כסף שכרו גמלים וחמורים או שהלכו ברגל. משפחתה של סבתי הלכה ברגל במשך שלושה ימים עד לעיר צנעא והגיעו כשהיה שם סגר. עד לסיום הסגר (שנמשך כשבועיים) הם גרו בבתים של משפחות יהודיות עשירות שכבר הספיקו לעזוב את צנעא ועלו לארץ. משפחות אלו השאירו אחריהם בתים יפים וגדולים עם בור באמצע הבית בו היו מים נקיים, צלולים וראויים לשתייה. המטבח היה יפה עם שיש נקי ומסודר. סבתא מספרת: "תראי איך הערבים חכמים.. הם אמרו ליהודים – אתם רוצים ללכת- תלכו, אבל אף אחד לא קונה את הבתים שלכם". כך למעשה היהודים עזבו את ביתם מבלי למכור את רכושם.

כשהסגר נגמר סבתא משערת שהייתה כבת תשע, הבכורה מבין אחיה. המבוגרים הלכו ברגל והיא רכבה עם אחיה מתניה שקטן ממנה בשנה על הגמל. אחיה היה ראשון על הגמל והיא ישבה מאחוריו, בדרך היו הרבה עליות וירידות. במהלך אחת הירידות הגמל נפל ואחיה שהיה מקדימה נפל ופתח את השפה ואף אחד לא יכל לטפל בו ולסגור את הפצע.

מלבדם, היו עוד שלושה אחים קטנים: שניים מהם, בנייה ויחיא, היו בתוך ארגז פתוח שהיה קשור לגב הגמל, בנייה ששכבה בפנים התעוורה מהשמש שהייתה עליהם. אחות נוספת בשם יהודית הייתה בת מספר חודשים ונשאו אותה על הידיים. לאחר שסיימו את הדרך עם הגמלים הם הגיעו למקום נוסף בו היה סגר כחודש ימים. באותו מקום אחיה יחיא נפטר משום שהם ישנו באורוות חמורים שלא היו בה תנאים טובים והמים שם לא היו ראויים לשתייה.

לאחר פטירת יחיא, הגיעה משאית כדי לקרב את האנשים לארץ ישראל. הם היו הראשונים שעלו למשאית ונאלצו להשאיר את אחיה שם מבלי שהספיקו לקבור אותו בעצמם. המשאיות לקחו אותם לעיר עדן, עיר הנמל בתימן שהייתה בחזקת היהודים שם, הם נכנסו למחנה העולים ששם קיבלו אותם יפה והיה שם בית חולים.

לאחר שבוע, בנייה, אחותה של סבתי שהתעוורה, חלתה גם היא בהרעלת קיבה, טופלה בבית החולים למשך שבוע ימים ונפטרה. הם עלו על מטוס לארץ ישראל ולא קברו את אחותה משום שבית החולים אמר שהוא יקבור את כל הנפטרים. סבתי שושנה, הוריה ושני אחיה – מתניה ויהודית – הגיעו בשלום לארץ ישראל.

בארץ הם הגיעו למחנה עולים שם האחראיות לא היו יהודיות, הן הגיעו מחו"ל לדאוג ליהודים. לעולים היהודים היו בגדים יפים והאחראיות לקחו להם את כולם והשאירו להן חלוקים. הן היו לוקחות את העולים להתקלח ולאחר מכן ריססו אותם בחומר שהיה לו ריח לא טוב, כאילו היהודים הם מסריחים. במקלחות היו גם גוזרים להם את השיער – לבנים את הפאות ולבנות את כל השיער כמו קרחת, והם עשו זאת גם לסבתא. לאחר מכן הם התחילו לסדר כל כמה משפחות לבתים.

אמה של סבתי חלתה בצהבת והיא הייתה אחרי לידה, ולכן היא נלקחה לבית החולים והשאירה את התינוקת יונה אצל סבתא שלי. באותה תקופה היה שלג והאוהלים קרסו, לכן הכניסו את העולים החדשים לבית מורשת יהדות תימן, הבתים שבעבר היו שייכים לבריטים. כל עשר משפחות חיו בחדר אחד גדול וכל אחד שם וילון כדי שתהיה לו פרטיות. בתוך החדר הגדול היה עוד חדר נפרד, לשם הכניסו את המשפחה של סבתא ומשפחה נוספת. סבתא הייתה צריכה לשמור לבד על יונה, אחותה הקטנה, והיא לא ידעה להכין לה אוכל אז היא שאלה את השכנה והיא הסבירה לה.

באותה תקופה הייתה חטיפת ילדי תימן. האחראיות היו באות עם עליוניות רחבות לתוך האזור של התינוקות ואם היו מצליחות לגנוב תינוק היו שמות אותו מתחת לעליונית. סבתא ראתה את הילדים משחקים בחוץ ורצתה ללכת לשחק איתם לכן סידרה לאחותה את הדברים, שמה אותה בחדר ולאחר מכן יצאה לשחק עם חבריה. כשחזרה הביתה גילתה שאחותה לא נמצאת בחדר שלה. היא הלכה לשכנה להגיד לה שאחותה לא בחדר, אבל אין מה לעשות, כשלקחו את התינוקות אף אחד לא ידע לאן. "האחראיות ידעו שהנשים תמימות, הן לקחו את התינוקות ועשו "ויברח וימלט". יצאתי לחפש, אבל את מי תחפשי?"

כשהם כבר גרו בדירה וסבתא הייתה נשואה, אימא שלה, רומיה, הייתה בהריון ולקחו אותה לבית חולים דג'אני, בית חולים לנשים ויולדות ביפו. לאחר הלידה רומיה לא ראתה את התינוקת שלה, במשך שלושה ימים אמרו לה שהילדה לא מרגישה טוב. ביום הרביעי אבא של סבתי, יוסף, הגיע ואמרו לו שהתינוקת מתה. הוריה עזבו את בית החולים ללא תעודת לידה, תעודת פטירה וללא זכות לראות את התינוקת. סבתא מספרה שתגובת האחות לבכי של אמה הייתה: "למה את בוכה? יש לך שלושה ילדים בבית. את  צעירה ותביאי עוד ילדים". כך למעשה סבתא איבדה ארבעה אחים: שני אחים נפטרו בדרך ארצה ושתי אחיות נחטפו בארץ.

עם השנים נולדו לסבתי עוד ארבעה אחים – אבי, נילי אסתר שיבדלו לחיים ארוכים ושמואל ז"ל. כיום ברוך ה' סבתי מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת בת שמונה ילדים, 35 נכדים ו- 17 נינים. יבל"א.

סבי נחמיה ז"ל וסבתי שושנה תבל"א ביום חתונתם

הזוית האישית

תאיר: שמעתי בעבר רבות על ילדותה ועברה של סבתי. בכל מפגש משפחתי כזה או אחר סבתא אוהבת להזכיר אירועים מסיפור חייה, לכן לא הופתעתי לכך שמיד נענתה בחיוב כאשר הצגתי בפניה את פרויקט התיעוד. הייתה לי הזכות לתעד את סיפורה של סבתא. בפעם הראשונה הצלחתי להבין את רצף המאורעות. סיפורים שונים ששמעתי בעבר התחברו לי, וכעת אני מרגישה שבאמת אני אוכל להעביר הלאה את הסיפורים באופן מדויק ביותר.

במפגשים חוויתי קירבה ושיתוף גדולה מצד סבתי, ובנוסף חשתי הערכה ושמחה מצידה על כך שהתעניינתי בהיסטוריה שלה ושל משפחתה. תודה על הזכות.