מאגר סיפורי מורשת

שמי גבריאל איליסייב, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתא שלי, לריסה, אליה אני מאוד קשור.

סבתי לריסה אגרונוב, נולדה בשנת 1951, באזרבייג'אן, בכפר קרסניה סלבדה (KRASNAYA SLABADA) שבמחוז קובה.

סבתא לריסה מספרת:

"אני באה ממשפחה מאוד אמידה, אבי היה קניין מוצרי עור ופרוות. אנחנו הינו הראשונים בכפר עם ברז מים בבית בעוד שתושבי הכפר האחרים נאלצו לשאוב מים מבאר. היינו הראשונים עם טלוויזיה בבית. כך שילדי השכנים היו מגיעים לביתנו לצפות בטלויזיה ואמהותיהם היו באות למלא כדי מים.

אני השלישית בסדר לידה, מבין תשעה אחים ואחיות. כשהייתי בת 12 בלבד, אמי נפטרה במפתיע, והותירה אחריה תשעה ילדים יתומים מאם.

מאחר והייתי הבכורה שנותרה בבית (אחותי הגדולה כבר נישאה ועזבה את הבית) בין לילה הפכתי לבוגרת וסייעתי במלאכת טיפול באחי הקטנים. בלילות כשהם היו ישנים הייתי מכבסת את הבגדים ובבקרים מסייעת להם להתלבש ולהתארגן למסגרות.

הייתי ילדה מופנמת ותלמידה מצטיינת ומאוד אהבתי לקרוא. לאחר מות אמי לא הרבתי לשחק עם חברות ובעיקר עזרתי לסבתי רחל, (אימא של אבי שגידלה אותנו לאחר מות אמי) בענייני הבית.

בנעורי

בגיל 17, נישאתי ועברתי להתגורר ברוסיה. שם השלמתי את לימודי וביקשתי להתקבל ללימודי רפואה, אך בשל נומרוס קלאוזוס לא התקבלתי לפקולטה לרפואה ונרשמתי ללימודי הנדסת מזון. בתקופה הסובייטית הסטודנטים לא שילמו שכר לימוד, ובתמורה  ללימודיהם נאלצו לצאת בחופשות קיץ לקטיף כותנה או לעבודות חקלאיות אחרות. וכך את חופשות הקיץ בתקופה הסטודנטיאלית שלי ביליתי בקטיף כותנה.

את התואר סיימתי בהצטיינות יתרה (Red Diploma) ועליתי על הבמה לקבל את התעודה עם אמך בזרועותיי, שהייתה אז בת שלושה חודשים ומשכה את כל תשומת הלב כי לא הפסיקה לבכות.

גם כשאימא שלך סיימה את התואר השני שלה באוניברסיטה העברית, היא עלתה יחד איתך לקבל את התעודה, ואתה שהיית אז בן שנתיים וחצי – סרבת ללחוץ לדיקן הפקולטה את היד. זה כנראה עניין משפחתי אצלינו לא להתרגש מטקסי סיום.

כשאמא שלך היתה בת ארבע, אני וסבא שלך התגרשנו. סבא עבר למוסקבה ומשם היגר לארה"ב ואנחנו נותרנו להתגורר בעיר פיאטיגורסק יחד עם אימא שלך. גם יוסף טרומפלדור נולד וגדל בפיאטיגורסק.

בתחילה עבדתי באקדמיה הצבאית לגברים בעיר ולאחר שאמך עלתה לכיתה א', עברתי לנהל את חדר האוכל של ביה"ס בו אמך למדה. אומנם המשכורת היתה יותר נמוכה בבי"ס, אבל היה לי חשוב להיות קרובה לאימך ולפקח עליה מקרוב. בסופי שבוע נהגנו ללכת, אני ואמך לקולנוע, לקרקס או ללונה פארק ובחופשות הינו נוסעות לבקר את משפחתי באזרבייז'אן.

החיים בפיאטיגורסק היו טובים ושלווים עד שלילה אחד קרה הנורא מכל.

לילה חורפי אחד, פרצו אלמונים רעולי פנים לחצר ביתנו, בעוד שאמך שהיתה אז בת שבע ישנה במיטתה, ושאלו היכן גרים יהודים. אני מייד התחלתי לקרוא בקול רם בשמות של סבך ואחיו (כדי שאותם אלמונים יחשבו שיש גברים בבית) והם עזבו את החצר. יום למחרת נודע לי כי משפחה של יהודים שגרה במורד הרחוב נטבחה בביתה כולל התינוק הקטן שהיה בן חצי שנה.

העלייה לישראל

האירוע השפיע מאוד עלי והבנתי שזה כבר לא בטוח עבורנו להישאר ברוסיה והחלטתי לעלות לארץ ישראל. כמובן שעניין קבלת האישורים ובדיקת הזכאות לקח המון זמן ובזמן הזה עברנו להתגורר במוסקבה כשנתיים, ולאחר מכן עלינו לארץ ישראל.

בשנת 1991 עלינו אני ואמך לארץ ישראל. יום למחרת העלייה לארץ כבר מצאתי עבודה במתפרה והתחלתי לעבוד ובהמשך עבדתי בעבודה נוספת בשעות אחה"צ בקונדיטוריה. שתי עבודות ביום לא הותירו לי זמן ללמוד באולפן. עם השנים ולאחר שלמדתי את השפה התחלתי לעבוד במקצוע שלי.

בגיל 62, פרשתי לגימלאות ומאז אני שומרת על נכדי. יש לי ארבעה נכדים נפלאים. אני כל בוקר מגיעה לביתה של בתי, מכינה ארוחת צהרים לנכדיי. פוגשת אותם כשהם חוזרים מהמסגרות השונות  ושומרת עליהם עד שבתי או בעלה חוזרים מעבודה".

הזוית האישית

גבריאל: מאוד נהנתי לראיין את סבתא ולשמוע את סיפורה, לא ידעתי שהחיים שלה היו כל כך מעניינים וגם קשים. אני ואחי מאוד קשורים לסבתא והיום אני מבין עד כמה היא אישה חזקה.

סבתא לריסה: היה  כיף מאוד לספר לנכדי הבכור גבריאל את תולדות חיי, לחשוף אותו לשורשים שלו ולהראות לו שהחיים הם כמו גלגל לפעמים אתה מצליח יותר ולפעמים פחות, הכי חשוב להיות חזק ונחוש להצליח למרות הקשיים שניצבים בדרך.