מאגר סיפורי מורשת

סבתא זהבה מספרת לנכד הראל

נולדתי בשנת 1950 בעיר לודז' שבפולין. הורי יעקב ואדוארדה ז"ל, היו ניצולי שואה, שאיבדו את כל משפחתם בשואה. הם נפגשו אחרי השואה והתחתנו. ראשון נולד אחי שמואל בשנת 1947. אחריו נולדתי אני. הורי נתנו לי את השם גולדה עם שם סבתי גולדה, שנספתה בשואה. גם שמאול אחי נקרא כך על שם סבא שנספה גם הוא בשואה.

אמי הייתה עקרת בית. אבי שהיה נגר, היו לו כפות ידיים גדולות ומלאות בשבבי עץ ולכן היו מאוד מחוספסות. בבית דיברנו פולנית. הורי דיברו באידיש כשלא רצו שנבין מה הם אומרים. לכן, מהר מאוד למדנו אידיש, ואז הורי כבר לא יכלו לדבר בלי שנבין.

גרנו במתחם בניינים מסביב לחצר גדולה. בחצר שיחקנו עם ילדים יהודים וגויים יחד. אפילו לא ידענו שהם לא יהודים. בתוך הבית היו שלושה חדרים, חדר שינה להוריי, חדר לאחי ולי וחדר אורחים (סלון). בביתנו היה מטבח ענקי שבו אמי הייתה מבשלת. במטבח היה גם שולחן עבודה גדול של נגרים, מפני שאבי היה נגר והיה עושה עבודות נגרות בבית. בפולין התקלחנו פעם בשבוע. כביסה אמי הייתה עושה ידנית, לא היו אז מכונות כביסה.

שיחקנו בעיקר בחצר הגדולה במתחם הבניינים שבו גרנו, יהודים וגויים ביחד. אני לא ידעתי שאני יהודייה, ושיש הבדל בין גויים לבין יהודים (גרנו בשכונה מעורבת, יהודים וגויים ביחד).

פולין באותה תקופה הייתה מדינה קומוניסטית: כמעט תמיד היה מחסור במוצרי מזון איכותיים, אני זוכרת שהייתה שמועה בשכונה שהביאו חמאה למכולת ורצנו אימי ואני ועמדנו בתור הארוך שיסתרך לפני המכולת, בתקווה שהמוכר לא ישים לב וימכור לכל אחת מאיתנו בנפרד חבילה של חמאה או כמה ביצים.

אני זוכרת שפעם הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי איש שגר בבית לידינו, הולך ומתנדנד, כל כמה צעדים כושל ונופל, ממשיך ללכת ולצעוק תוך כדי כך דברים לא ברורים. מאוד נבהלתי לא ידעתי מה קרה לו ופחדתי. ואז פתאום הגיעה מכונית משטרה, ולקחו את האיש. לאחר מכן סיפרו לי שהוא היה שיכור ואשתו שפחדה ממנו, הזמינה משטרה.

 העלייה לישראל

כאשר הורי החליטו לעלות לארץ, הם לא סיפרו לשכנים, וביקשו שגם אנחנו לא נספר. רק אז הבנו את השוני בינינו לבין הגויים, (שלא אהבו יהודים).

בשנת 1957 הורי קיבלו סוף סוף אישור לעלות לארץ ישראל. ארזנו בארגזים גדולים מעץ, את כל הרהיטים, הבגדים והמשחקים שלנו, ואפילו את כלי המטבח. בוקר אחד עלינו לרכבת ונסענו בה שבוע ימים, עד שהגענו לאיטליה. זאת הייתה רכבת עם קרונות שינה עם מיטות קומתיים. כשהגענו לאיטליה עלינו על ספינה שהביאה אותנו לארץ ישראל.

בארץ

כשעלינו לארץ הייתי ילדה בת שבע, כך שילדותי עברה עלי בישראל.

בית ספר – מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בתיכון, אני זוכרת כשלפני המלחמה, כאשר נאצר, נשיא מצריים, סגר את מיצרי טיראן. כל התלמידים, מילאנו שקים בחול, מפני שחשבנו שהמלחמה תגיע עד אלינו (לתל אביב), כדי שנוכל להתחבא מאחורי שקי החול. לשמחתנו ולהפתעת כל העולם צה"ל סיים את המלחמה תוך שישה ימים. מכאן שמה של המלחמה "מלחמת ששת הימים".

 בצעירותי

בעבר – בגיל שבע עליתי לארץ. גרנו בעיר לוד במעברה. היה לנו חדר אחד לכל המשפחה, הוריי אחי ואני ומטבח. השירותים היו בחוץ, משותפים לעוד כעשרה עד חמש עשרה משפחות. היינו מתקלחים בתוך גיגית עם מים שאמי הרתיחה על הכיריים. בין הצריפים הייתה אדמת כורכר ושם היינו משחקים אחר הצהריים.

נכנסתי לכיתה א' והיו לי חברות שגרו בשיכון ליד בית הספר. מאוד אהבתי ללכת לשחק בביתן מפני שחשבתי שביתן מאוד מפואר ויפה. למדתי מהר מאוד עברית ואילו אח שלי שהתבייש לא העז לדבר מפחדו לטעות בדיבור העברית לכן לא דיבר כמעט שנה, אני לא התביישתי לטעות לכן דיברתי כל הזמן וכך למדתי את השפה מאוד מהר. אחרי כשנה – שנתיים עברנו מהמעברה לגור בדירה שהוריי קנו בתל אביב. כאן הייתה לנו כבר דירה גדולה של שני חדרים ומרפסת קטנה, מטבח, השירותים והאמבטיה היו משותפים לעוד משפחה אחת.

בילדותי

חפץ יקר ערך – מאז שאני ילדה קטנה עוד בפולין היה בבית הוריי שעון מטוטלת יפיפה ועתיק, השעון נראה כמו ארמון מקסים ואני דמיינתי לעצמי כילדה שאני נסיכה בתוך הארמון וכולו שלי. את השעון אני שומרת עד היום.

שעון מטוטלת

כיום – אני קמה בבוקר ונוסעת לגן, יש לי פגישות עם הורים, בין לבין אני משחקת עם הילדים, מקשיבה להם, מחבקת אותם ומפזרת עליהם המון אבקת קסמים של אהבה. אני עובדת ובשעה 13:00 חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת צהרים עם בעלי ובשעה 14:30 – 15:00 חוזרת לגן עד 16:30 – 17:00. אחרי הצהריים אנחנו נחים, רואים טלוויזיה, הולכים להצגות, רואים סרטים, נפגשים עם חברים ועוד.

אני היום

בזמן הזה – התחביב הכי גדול שלי הוא גם המקצוע שלי: לטפל ולאהוב ילדים

תחביב נוסף שלי הוא עבודה על התפתחות אישית אני עושה את זה כל השנים. אני אוהבת לראות תוכניות מסוימות בטלוויזיה, אוהבת לטייל, אוהבת לשחק עם נכדיי.

חלומי התגשם – עבודה עם ילדים

אחרי שהתחתנתי בשנת 1968, עבדתי כפקידה בשרותי הטלפון (חברה שלאחר מכן הפכה לבזק). אחרי מספר שנים החלטתי להגשים את חלומי וללמוד מסמינר לגננות, למדתי שנתיים בסמינר הקיבוצים בתל אביב, לאחר שסיימתי ללמוד, עבדתי שנתיים בגן עירוני, לאחר מכן פתחתי מעון פרטי בשם "מעון ענת" (על שם בתי הבכורה ענת שהייתה אז בת שבע).

מאז חלפו 44 שנים, אני עדיין מנהלת את מעון ענת. ענת בתי מנהלת אותו יחד איתי. אנחנו מגדלות (יחד עם צוות גדול של 15 מטפלות וגננות) דורות של ילדים מאושרים ואהובים.

קישור לסרטון בו סבתא מספרת על חלום ילדותה לעבוד עם ילדים קטנים

הזוית האישית

סבתא זהבה: אני מאוד נהניתי לעבוד איתך, להיזכר גם בילדות שלי, בחוויות מהילדות. אני מאחלת לך שתמשיך לפרוח, שתחלום בגדול ותאמין בחלומות שלך ותגשים אותם.

נכד הראל: אני נהניתי מאוד מהעבודה, בעיקר בגלל שלמדתי הרבה על העבר ובעיקר בעברך. נהניתי לדבר ולהעשיר את הידע הכללי שלי.