מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה מספרת לנכדתה שירה.

שמי שרה זהרה כץ, נולדתי בתימן בעיר דאוולע בשנת 1947 להוריי משפחת שעתל לוי.

בשנת 1949 כשהייתי תינוקת כמעט בת שנתיים עליתי לארץ  עם כל המשפחה גם הדודים והדודות, עלינו לארץ ישראל בשל החזון והכמיהה לשיבת ציון.

בתחילה התיישבנו במחנה עולים, נשלחנו למקום זה על ידי הסוכנות היהודית. אחר כך עברנו למושב ספסופה שבמרום הגליל. המושב נקרא גם כפר חושן, הוא הוקם בשנת 1949 ונקרא על שם העיירה סיפסיפה הנזכרת בתלמוד.

בית ילדותי

בילדותי גרנו במושב חקלאי, מושב עזריאל, זהו מושב בתחומי המועצה האזורית לב השרון. השוכן בין רעננה לנתניה. המושב הוא ציוני דתי והשתייך למושבי "הפועל המזרחי" בבית שלנו היו שלושה חדרים. בישלו במטבח, התקלחו במקלחת, כיבסו בחוץ ושיחקנו בחצר או במגרש.

הוריי, אחיי שלמה ועמרם, אני ואחותי מזל עסקנו בחקלאות.

אבא שלי, יצחק, היה תלמיד חכם גדול, הומלץ להעמידו לדיינות בירושלים אבל הוא חלה. אמי הייתה אישה צנועה, קהילתית ואכפתית ופעלה כמיילדת. הייתה תורמת צדקה, תומכת, מקשיבה ושומעת את האנשים, שהיו קשיי יום ושבורי לב. והכל בסתר ובצניעות.

אבי היה גבוה מאוד 1.90 מטר. גם אמי הייתה גבוהה 1.75 מטר.

את הקניות ערכנו במכולת השכונתית. מקום המפגש שלנו היה בעיקר בבתי הכנסת, בשוק, בבית הספר ובמועדון "בני עקיבא". במשפחתי היינו נוהגים להיפגש הרבה בעיקר בשבתות. שמרנו על אורח חיים יהודי למהדרין. בביתנו הקפידו והידרו במיוחד בנתינת צדקה, עזרה לזולת והכנסת אורחים.

אני מתגעגעת מאוד להורים ולמשפחה שלי..

חגים ומועדים

החגים האהובים עליי במיוחד היו פסח ראש השנה וסוכות. בפורים בדרך כלל לא התחפשתי. בילדותי התחפשתי פעמיים פעם עם שכן שלי הוא התחפש לאישה ואני לאיש ודפקנו בכל הדלתות של המושב שיתרמו כסף – מתנות פורים.

בביתנו היינו מכינים משלוח מנות, שהכיל לחוח או פיתות וזירעונים. עיקר המשלוח התבסס על המאכלים שאסתר המלכה אכלה בבית אחשוורוש. מתחת למוצרים הנחנו מעות פורים, בהתאם למצב הכלכלי של המשפחה שקיבלה את המשלוח.

החוויה שזכורה לי במיוחד מחג פורים שכל הילדים היו מתאספים והולכים מבית לבית לקבל מעות פורים. פעם אישה צדיקה שידעה שאני יתומה מאבא נתנה לכל הילדים פרוטות ולי נתנה חצי שקל בסתר (אז זה היה סכום ענק לילד).

בילדותי נהגו להכין בחול המועד של פסח מאכל שנקרא 'מגסגס', שהיה חטיף מקמח מצות, דומה לביסלי. כל שאר המאכלים היו כרגיל מצות, מרק ועוד.

הניקיונות לפסח היו ממש עבודת פרך! היה דקדוקים מאוד קיצוניים. את כל החמץ הוציאו מחוץ לבית. את המוצרים שהשתמשנו בהם במהלך השנה שרפו כליל כמו סבון, קמח.

אימא שלי נהגה בליל הסדר  לקרוא את הקטע מההגדה "עבדים היינו לפרעה" בערבית-תימנית. אנחנו הילדים צחקנו מאוד מזה, ואחר כך קראנו רגיל. בקטע של "דיינו" כולם יחד אוחזים בשולחן או בקערה המרכזית ומרימים לגובה.

זכור לי ליל סדר מיוחד שעשינו בפעם הראשונה אצל דודה שלי. בעלה עמד על המיטה שלו, ועשה קידוש מרגש מאוד עם ניגון מיוחד.

זיכרונות מהילדות

הזיכרון המתוק שלי מהילדות הוא, כאשר הייתי הולכת לחלוב את הפרה, והיא הניבה הרבה חלב. ומשנות הנערות שלי, שהצלחתי בלימודים ובפוליטיקה.

הזיכרון הכי מפחיד שלי, הוא מהאופן שאבא שלי נפטר. הייתי אז בת שש וחצי בלבד.

הייתי ילדה מאוד טובה וממושמעת. עזרתי לאמי. הייתי ממש יד ימינה. לאחר שאמי התאלמנה נאלצתי לעזור ככל שיכולתי.

אהבתי לאסוף את שיערי בקוקו או מפוזר. המאכל האהוב עליי – ירקות ופירות. ממתקים היו בקושי רב.

המשחקים שאהבתי היו : מחניים, כדורסל ובכלל משחקי ספורט. שיחקתי תיק תק, כדור הארץ, מחניים, קריאת ספרים, גולות וחבל. שיחקתי עם חברות בנות כיתתי ועם שכנותיי, שיחקנו בכל מקום אפשרי. פעם אחת שיחקתי במשחק תיק תק והשכנה שלי, אישה נשואה, השתתפה גם. כשנתתי תנופה במקל הוא עף ופגע לשכנה בין העיניים. אני הרגשתי רע אבל היא צחקה.

 במושב על הסוס

לימודיי

למדתי בבית ספר היסודי "שכטרמן" במושב הסמוך, מושב יעבץ. למדנו את כל המקצועות. אהבתי הכול חוץ מציור,  כי צחקו עליי שלא הצלחתי לצייר יפה.  היו לנו הרבה שיעורי בית ומבחנים. אני זוכרת את כל המורות שלי, ובמיוחד את המורה לטבע- צבי, שאהב אותי מאוד וכן המורה לאה לגיאוגרפיה. קיבלנו גם תעודה, הייתי תלמידה חרוצה, למדנית, שקטה ומעט ביישנית.

יצאנו לטיולים בכל הארץ. יותר מאוחר הייתי חברה ב"חברה להגנת הטבע" ושם טיילתי בכל רחבי הארץ. לא היו כמעט מסיבות כיתה, זה היה נדיר.

עיסוקיי

מקום העבודה הראשון שלי היה במושב אביבים, בגליל העליון. את המקצוע רכשתי בארץ.  נולדתי עם כישורי הוראה. לא הצלחתי להתקבל לרפואה, משום שהיה לי קושי עם השפה באנגלית. נהניתי מאוד מעבודתי, מקצוע זה מלווה אותי עד היום. הייתי בוחרת אולי במקצוע הרפואה או ביולוגיה. ניסיתי פעם לבחור בהנהלת חשבונות אך השתעממתי. בחרתי בהוראה. כמו כן עבדתי גם במשק שהיה לנו, בחליבה ובעבודות החקלאות.

היום אני מוסרת שיעורי תורה ומבצעים של הרבי.

הקמת המשפחה

הכרתי את בעלי – סבא בשידוכים, בכפר חב"ד, השדכנית שלנו הייתה ניצה אמיתי.

התחתנו בשנת 1994, הייתי בת 35. החתונה התקיימה בבית הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד. כשנולד לנו הבן הבכור סבא היה בן 33 ואני בת 36. נולדו לנו חמישה בנים ובת אחת. יש לנו יותר מעשרה נכדים בלי עין הרע. הילדים והנכדים נוהגים לבקר כל שבועיים בממוצע. אני אוהבת לבלות עם הנכדים במשחקים, ריקודים, פטפוטים ולספר סיפורים.

בתי, אימא שלך, הייתה ילדה עדינה, צדקת וחסידית, אצילית ביותר. היא הקרינה על סובביה והשפיעה לטובה. אהבו אותה ביותר. היא ויתרה על המון דברים למען החברה.

כיום

היום אני בפנסיה. סדר היום שלי מתחיל בסדר יום חסידי, תפילה, אמירת חת"ת  ולמידה. אחר כך אני מתפנה לענייני הבית:  סדר וניקיון, בישול, כתיבה ויציאה לשיעורי תורה במסגרת "מבצעי חב"ד" ארבע פעמים בשבוע. אני אוהבת ללמוד וללמד. אוהבת לשוחח עם כולם.

המאכל שאני הכי אוהבת להכין סלטים חיים ולא מבושלים, אוהבת טבעי.

שולחן שבת בביתנו פתוח וענק ומלא במאכלים, אורחים ומשפחה למעלה מ-20 אנשים בדרך כלל. אני מכינה דג סלמון בתנור או טונה ברוטב שמאוד אוהבים, סלטים, חלות, לחוח, קובנה, מרק תימני לפעמים, עוף בתנור וחמין. אני מכינה כל שבת דגים, בשר וסלטים. תמיד יש אורחים. סביב שולחן שבת שרים ניגוני חב"ד ושירי קודש.

הגאולה הפרטית שלי הייתה כשהגעתי לרבי בפעם הראשונה והוא היחיד שידע לכוון אותי בפתרון טראומה שהייתה לי. הגעתי לרבי בשנת תשמ"א. ותוך שנה הייתי בחב"ד בברכתו, וכמובן, בעצתו של הרבי, הכול הסתדר ב"ה.

 בצעירותי

הזוית האישית

הנכדה שירה: תודה לך סבתא, נהניתי מאוד לשמוע את סיפורך, למדתי ממנו הרבה. מאחלת לך בריאות, שמחה ונחת.