מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה אסיסקוביץ ואני בת להורי רוזה ומשה צ'יובוטרו שניהם ילידי רומניה. שניהם חוו שואה מאתגרת, ניצלו, חזרו לרומניה, הכירו התחתנו והתגוררו בעיר הבירה של רומניה ושמה בוקרשט.

בתאריך 28/01/1950 נולדתי אני תחת השם סידי צ'יובוטרו. לאמי קראו רוזיקה ולאבי קראו מוריץ. אמי נולדה לסבתא איטה וסבא יחיאל, בעיירה היהודית דורוחוי שבצפון רומניה. אבי נולד לסבתא סופי וסבא הירש בעיר בוקרשט המופלאה.

בשנה בה נולדתי שלגים כבדים פקדו את בוקרשט הבירה. אבי נאלץ לבנות מאין גישרון קטן מקרח, כדי שיוכלו להיכנס הביתה עם תינוקת ששקלה שתים וחצי ק"ג כשכולה עטופה בצמר גפן לחימום הגוף.

יום הולדת שנה של סבתא ברומניה עם הוריה

לפני שאספר לכם על עצמי ועל העלייה שלי לארץ ישראל יחד עם הורי, תרשו לי להודות בהתרגשות רבה לניר הנכד היקר והאהוב שלי שנתן לי את ההזדמנות לספר ולהיזכר ברגעים המאוד מרגשים בחיי

תודה נירוש' אהובי!

ילדותי ברומניה

אהבתי מאוד את בוקרשט העיר שבה נולדתי. אהבתי מאוד את הבית שבו גדלתי ואת החצר שבה שיחקתי. אהבתי מאוד את בית הספר היסודי בו למדתי ואת חברותי לספסל הלימודים. בשעות אחר הצהריים היינו נפגשות ומשחקות יחד בחצר הבית או בבוסתן הצמוד לו.

בוקרשט עיר יפיפייה מוקפת מבנים כארמונות שדרות מקושטות בגנים ופארקים יפיפיים, נהרות, נחלים, פרחים, פסלים ועוד….אבל כמשפחה יהודית היינו די בודדים, כי אסור היה לגלות את הלאום שלנו ואת היהדות שבנו.

רומניה נשלטה על ידי שליטים רבים כשרובם לא אהבו את היהודים. הורי שהיו ניצולי שואה פחדו מהמצב והיחס המחמיר שוב כלפי היהודים לכן הגישו לשלטונות בקשות רבות לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל.

בחופשות הקיץ הארוכות הייתי נוסעת כ-12 שעות ברכבת כדי להגיע לביתם של סבתא איטה וסבא יחיאל – ההורים של אמי ולפגוש את כל הדודים והבני דודים שכולם יחד חיו בעיירה שכל תושביה יהודים. זו הייתה עיירה קטנה ובה בתי כנסת רבים ושמה – דורוחוי, הממוקמת בצפון מזרח רומניה.

את כל היהדות שלי ספגתי בבית סבתא איטה וסבא יחיאל. בבתי הכנסת רוב המתפללים, כולל סבא יחיאל, דיברו עברית ואידיש'. סבתא איטה הייתה מכינה לנו מאכלים שהיו מאופיינים ליהודים בלבד כמו: מרק עם אטריות דגים מסוגים שונים גפילטע פיש … חלות לשבת, ריבות ועוגיות מעולות… אלו ריחות ילדותי שלא אשכח לעולם.

בימים סבתא הכינה ופינקה את הנכדים שלה. אחר הצהריים המשפחה כולה הגיעה למפגש משפחתי חם חובק ולבבי. סבתא הייתה מכבדת בריבות ובשרבט שהייתה מכינה ואנחנו הנכדים שיחקנו וכיבדנו מאוד את המעמד.

בשעות הערב סבתא איטה יושבה על יד מכונת התפירה המבריקה שלה ותופרת לגדולי העיר חליפות, ג'קטים, שמלות, כלי מיטה ועוד. מכונת התפירה שלה מתוצרת זינגר, לא נחה כל הלילה.

בעיירה דורוחוי הייתי ילדה מאושרת שמחה חופשיה, אבל הורי היו רחוקים ממני והתגעגעתי אליהם מאוד.

העלייה לישראל

בתאריך 24/5/1961, בהיותי אצל סבתא וסבא, "הלא יאמן קרה" היגיע מברק מהורי המודיע שקיבלנו אשרה לעלות לארץ ישראל ושחייבים לעזוב את רומניה תוך 24 שעות. ההתרגשות גברה, אספנו את כל חפצי במהירות. כרכרות רתומות סוסים, אספו אותי את סבתא וסבא, את דודי דודותיי ובני הדודים ודהרנו כולנו בפנים חיוורות ונרגשות לתחנת הרכבת של דורוחוי.

כאשר הרכבת בה עליתי עצרה בתחנה, פניה של סבתא החווירו והיא הייתה על סף עילפון, מזל שכל בני המשפחה היו סביבה ואני כבר ברכבת לבוקרשט נרגשת מאוד לא מסוגלת להביט לאחור, כשכולי נרגשת ודמעות של עצב ושימחה בעיני. עצב על הפרידה מסבתא וסבא ושמחה על כך שהורי יגשימו סוף סוף חלום רחוק.

כשהגעתי לתחנת הרכבת בבוקרשט, הרכבת לאיטליה עמדה בתחנה…. צמרמורת בכל הגוף, כל החברות חיכו להיפרד ממני בתחנה, כי לבית אותו עזבתי לא חזרתי אליו שוב…

הרכבת יצאה מבוקרשט ועצרה ברומא. ירדנו וטיילנו ברומא מספר שעות. באחת הכיכרות של רומא קנו לי הורי בובה גדולה מקסימה. בובה שמחייכת, מדברת, מתהלכת ומסובבת את ראשה לכל הכיוונים. זאת הייתה הבובה הראשונה שלי והחברה החדשה הראשונה שלי במסע המהיר והמאתגר בחיי, כשאני בת 11 וחצי שנים.

בטיסת אל-על יצאנו מרומא ליעד הנכסף לארץ ישראל. צוות המטוס היה לבבי מאוד. שם נודע לנו שכל הנוסעים הם יהודים, שגם הם עזבו את רומניה וטסים יחד איתנו לארץ ישראל. בזמן הטיסה פינקו את כל הילדים בהפתעות רבות ממתקים שוקולדים עוגיות טעמים שלא הכרנו עד הטיסה.

קבלת הפנים הזאת חיזקה אותנו והמתיקה את דרכנו לארץ….אל הלא נודע… החששות היו רבים ….

לאחר מספר שעות הגענו לארץ, נחתנו בלוד וכחצי שעה לאחר מכן המסע שלנו המשיך, טסנו לאילת…. שם קיבלנו את מעוננו החדש הראשון בארץ ישראל. העיר אילת נראתה לנו מדברית ואפורה מאובקת ומאוד מאוד חמה.

הורי ואני לא הסתגלנו לעיר הזאת וביקשנו העברה למרכז הארץ.

ההסתגלות לחיים בישראל

בתקופה של כשלוש שנים גרנו ביפו ושם חזרתי לספסל הלימודים של בית הספר היסודי הראשון בארץ ישראל. לא ידעתי לדבר עברית, לא הכרתי אף אחד, התיישבתי בשקט בספסל האחרון. המחנכת נכנסה לכיתה הסבירה לילדים שאני תלמידה חדשה ועולה חדשה מרומניה, עדיין לא יודעת ולא מבינה עברית ושהם אמורים לעזור לי ללמוד את השפה ולעזור לי בהכנת השיעורים ולקלוט אותי כחברה שלהם – אכן כך היה.

ילדים רבים החליטו לתמוך ולעזור לי כך שבתקופה קצרה מאוד הצלחתי לדבר להבין ולשחק איתם בהפסקות.

חצר הבית שלנו התמלא חברות וחברים מדי אחר הצהריים, הם באו לעזור לי בהכנת השיעורים ולשחק איתי, דבר שתרם רבות לקליטה המהירה שלי בארץ. מיום ליום הרגשתי מחוזקת ובטוחה יותר שמחה וחופשיה יותר… הבדידות נעלמה ובמקומה תחושת שייכות למקום, וחיבה רבה לחברות ולחברים החדשים… תוך שלושה חודשים דיברתי עברית על בוריה בזכות כל אותם חברים נפלאים וחרוצים שעזרו לי ובזכות אותם מורים נפלאים שתרמו לכך מאוד.

בחורף שנת 1962 חגגתי את מסיבת הבת מצווה שלי. אמי ואבי התרגשו מאוד. הכינו בעצמם מאכלים נפלאים שהייתי רגילה לאכול אצל סבתא בעיירה וזה חימם את ליבי מאוד כי הגעגועים אליה היו עזים. האורחים  שכיבדו ושימחו אותנו בנוכחותם היו רבים. הגיעו לחגיגה מורות ומורים חברות וחברים מספסל הלימודים ומהשכונה עצמה שכנות ושכנים ומעט מאוד קרובי משפחה שהגיעו לארץ לפנינו וכולם מצד אבי.

בזה היום, הרגשתי שהמסע הארוך המטלטל ומיגע תם ונשלם. אימא אבא ואני היינו מאושרים ומחוזקים כדי להתחיל את חיינו מחדש בארץ ישראל. מעון הקבע שלנו היה במושבה הקטנה דאז – רמת השרון.

בשכונה חדשה שנבנתה במיוחד עבור עולים חדשים פגשתי והכרתי ילדים נפלאים מכל קצוות תבל. השתתפנו כולנו בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וזה מאוד קירב וגיבש אותנו. הפעילות שלנו בתנועת הנוער הייתה מגוונת ומאתגרת מאוד עיצבה וקירבה אותנו לאדמת ארץ ישראל לאהבת הארץ.

בתקופת התיכון התפצלנו כולנו לאומנית לריאלית ואני עצמי נרשמתי לבית ספר תיכון פרטי בשם "אופק" בניהולם של משפחת פינס הידועה בתל אביב ברחוב יהודה הלוי, שעד אז לא ידעתי על קיומו.

סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה ומיד התגייסתי לצבא.

חייבת לציין כי בתור בת יחידה קיבלתי פטור מגיוס, אך ויתרתי על הזכות הזאת ושירתי נאמנה בחיל אויר כ"בקרית בחיל אויר" והייתי מאוד מסורה לתפקיד המיוחד הזה ורק אז הבנתי כמה חשוב במדינה שלנו לשמור על "שמי הארץ".

כחיילת מסורה ואהובה הייתה לי הזכות להכיר עלם חן, חתיך שעמד להשתחרר מגולני. דרכינו השתלבו ותוך שנה נישאנו בתאריך 18.8.1971 בחתונה יפה וגדולה שהתקיימה בתל אביב, עם משפחה וחברים. אליהו אסיסקוביץ, בחיר ליבי ואני הפכנו להורים לשלושת ילדינו שביט (1973), מאיר (1975) וקרן אור (1979) – שלושתם האירו אור גדול בביתנו בראשון לציון ואנו היינו מאושרים שזכינו להקים משפחה בארץ ישראל.

כעבור מספר שנים, כאשר כבר הייתי אימא בעצמי, סבתא איטה ועוד קרובי משפחה רבים עלו לארץ והמפגש איתם היה מרגש ביותר והלא יאמן קרה… איחוד לבבות. סבתא זכתה להכיר גם את ניניה שביט, מאיר וקרן אור.

טיול שורשים

מבקשת מאוד לשתף אתכם בחוויה נוספת מרגשת לא פחות:

בתאריך 4/10/23 , כ-63 שנה מאז עלייתי לארץ ישראל  נסעתי עם בעלי, סבא של ניר ושלושת ילדינו: שביט, מאיר וקרן אור, אימא של ניר, לרומניה, לארץ בה נולדתי. בבוקרשט חזרנו לבית אותו עזבתי טיילנו התרגשנו וחזרנו לארץ בסיפוק אדיר.

ילדי חוו במציאות את רוב הסיפורים שסיפרתי להם על נופי ילדותי. היה זה טיול משפחתי שאני בעלי וילדינו לא נשכח לעולם.

הזוית האישית

סבתא שרה: החוויה שלי היא ההתחברות לנכדי האהוב ניר, שיחד תיעדנו את סיפור העבר שלי.

תרשו לי להודות בהתרגשות רבה לניר הנכד היקר והאהוב שלי שנתן לי את ההזדמנות לספר ולהיזכר ברגעים המאוד מרגשים בחיי.

תודה נירוש' אהובי!