מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של סבתא רוזי במצרים ובפנימיה בפריז

סבתא רוזי איתי עם האחים שלי והבני דודים
סבתא רוזי וסבא מוטי בחתונה
ממיצרים לצרפת לארץ ישראל

שמי אורי גרבל, השנה בתכנית הקשר הרב דורי ראיינתי את סבתא שלי, רוזי בן ציון ותיעדתי את סיפורה.

 סבתא רוזי מספרת

אני רוזי בן ציון, קוראים לי רוזי על שם סבתא שלי ובן ציון זה השם משפחה של סבא מוטי, לסבא שלו קראו ציון. לפני נישואי  קראו לי – רוזת הרון אשרוף, מקור שם משפחה של אבא שלי שהיה מפרס. שמות האחים יש לי: אח אחד בשם אשר, שם החיבה שלו רירי. לסבים שלי מצד אימא סבא קלמו דנה שרור וסבתא רוז דנה שרור, לסבא וסבתא מצד אבא אשר ותאוס הרון אשרוף.

לדודים שלי מצד האימא היו שמונה אחים: ויקו, דוריס, טוני, אסתר, רימון, מוריס, בינימין ופליקס. מצד אימא הבני דודים – רוזי, מוטי, וגני דאין, סוזן ורוני, רמי, יעקב, אילן, ורד יובל, יוסי, שרית, רונן ומונטי.

השמות של הדודים שלך מצד אבא: אדי, ז'אק, שרה, מירים, ושאוקט. לבני דודים שלי, מצד אבא, אני לא זוכרת, רובם לא גרו בארץ, לא גדלנו איתם ולא היינו איתם בקשר. יש ילדים של בני דודים שהכרתי ג'אקי, מנו ודני שחיו גם בצרפת ובגיל מאוחר הרבה יותר עשו עלייה לישראל.

המשפחה שלי מצד אבא נולדו וגרו בפרס ואז הם עברו חלק לארצות הברית וחלק לאיטליה. המשפחה של אימאשלי נולדו וגרו במצרים ואז עברו לארץ ישראל, בשנות החמישים וחלק מהם עברו קודם עברו לצרפת. גם אנחנו עברנו בתחילה לצרפת, רירי ואני חיינו שם שבע שנים ואז עלינו לארץ. ההורים שלנו חיו בצרפת 15 שנה ואז עלו לארץ.

בני המשפחה, הסבים שלי עסקו בפרס, בסחר שטיחים ועתיקות. סבתא שלי לא עבדה, עד כמה שאני זוכרת. לא היה נהוג אז שנשים יעבדו. הסבא מצד אימא שלי היו לו מוניות וסבתא שלי לא עבדה. הדודים שלי, מצד אימא: מוריס עבד במשטרה, ויקו עבד איתי בצלב האדום, מוריס היה נהג מונית, טוני היתה מנהלת של גני ילדים של ויצו, אחד מהם היה מהנדס בתעשייה האווירית. מצד אבא הם עבדו בעיקר במסחר הם היו מאוד עשירים היו להם מפעלים בפרס.

אני עבדתי בצלב האדום הבין לאומי 13 שנים ואח"כ עבדתי בחברת אמקור שייצרה מוצרי חשמל ידועה בעיקר במקררים. הצלב האדום הוא ארגון בין לאומי שמטפל במיעוטים במדינות שונות ועוזר להם לשמור על הזכויות שלהם.

בצעירותי, היו לי הרבה חלומות, רציתי להיות עיתונאית, או מדריכת טיולים. לא ממש הגשמתי, אבל תמיד בעבודות שלי השתמשתי בכל השפות שאני יודעת: צרפתית, ערבית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, קצת גרמנית. אני חושבת שאחי הגשים את החלום שלו, הוא עובד בעתיקות יש לו חנות בשוק הפשפשים ביפו והוא מסתובב המון בארץ וגם בחו"ל באירופה ובמזרח ומביא משם דברים מיוחדים.

אני ואחי בים בחופשה באלכסדריה שבמצרים בילדותינו

תמונה 1

ילדות, נערות בגרות – גיל ילדות עד  13 – החיים במצרים

החיים  שלנו במצרים היו מאוד נוחים ונעימים היינו מטיילים, יוצאים למסעדות, נוסעים כל קיץ לאלכסנדריה. לאימא שלי היתה עוזרת הכל היה קל לעשות. למדתי בבית ספר של נזירות, למדנו צרפתית וערבית במקביל ואח"כ בגיל מבוגר יותר גם למדנו אנגלית והיות וזה היה בית ספר של נזירות לא היה שם לימודי יהדות, היו שיעורים של קוראן או של קטכיזם שזה הנצרות ואני הייתי יכולה ללכת לאיזה שאני רוצה, כי לא הייתי שייכת לא לזה ולא לזה, אז הייתי פעם הולכת לזה ופעם לזה לא היה אכפת להם.

היינו מבקרים בבית כנסת, אבל בעיקר בחגים במיוחד ביום כיפור וראש השנה, אבל גם בפסח. היו לנו חברים מכל העדות. המשפחה היתה יהודית, אבל חברים היו לנו גם יוונים, איטלקים וערבים היו מכל העדות והדתות. היתה קהילה אירופאית די רצינית במצרים ואלו האנשים שהיינו בקרבתם. בחופשים היה מאוד נעים היינו נוסעים תמיד לאלכסנדריה.

אני עם אמי ואחי בילדותינו 

תמונה 2

הסבא והסבתא שלי מצד אימא עזבו את מצרים יחד עם כל הדודים שלי, כבר בשנות החמישים כולם עלו לארץ ישראל. המשפחה של סבא שלי, כולם גרו בפרס, חוץ מאח אחד שגר במצרים וגם הוא עסק במסחר ועתיקות וגם אבא שלי התעסק בעתיקות, אבל כשהתחיל להיות מסוכן ליהודים במצרים הוא עזב לצרפת. הוא עסק תמיד בעתיקות ויש דברים שהוא תרם למוזיאונים בארץ והשם שלו גם מוזכר שם. ההורים שלי חשבו שישארו במצרים כי חשבו שעתיקות ודברים כאלו לא התאימו לתקופה ההיא בארץ.

ישראל הייתה בתחילת הדרך, אנשים לא השקיעו בעתיקות, ובמוזיאונים, שזה היה דבר יקר יחסית, ולכן כשהתחילו כל המלחמות עם ישראל והתחילו לעשות בעיות ליהודים במצרים, ההורים שלי חשבו לעזוב ונסעו לצרפת. אבא שלי נסע פעמיים לבדוק את השטח ואחר כך נסענו או יותר נכון ברחנו לצרפת.

הממשלה תפסה את הבית שלנו. יום אחד בהיר שמנו מזוודות אצל השכנה היווניה שלנו, קמנו בבוקר ואמרנו שאנחנו נוסעים לחופש באלכסנדריה, היו לנו כבר כרטיסים לאונייה. נסענו לאלכסנדריה ועלינו על אונייה ומשם הפלגנו למרסיי, לצרפת. עד שלא עזבנו את המים הטריטוריאלים של מצרים עוד היה בנו פחד שיתפסו אותנו, אבל בסופו של דבר עזבנו בלי בעיות. הגענו לצרפת בלי רכוש כמעט ובלי כסף רב כי חצי ממנו שולם עבור הנסיעה.

אבא שלי עם לקוחות בסיור בפירמידות במצרים

תמונה 3

אני ואחי רכובים על סוס בעוד חופשה בילדותינו

תמונה 4

נערות ובגרות – החיים בצרפת

הגענו לצרפת לבית מלון לחדר קטן, הסוכנות היהודית לקחה אותנו תחת חסותה ובגלל שלא היה מקום בחדר רשמו אותי ואת אחי לפנימיה. הפנימיה היתה למעשה ארמון של הרוטשילדים שתרמו אותו לילדים בעייתיים ונזקקים. הארמון היה מחוץ לפריז כמעט שעה נסיעה מפריז מקום יפיפה בתוך יער, ארמון ישן. האורוות של הארמון שמשמו ביה"ס מקצועי שאליו היו מגיעים ילדים מכל הכפרים מסביב וככה הם המשיכו לתחזק את הארמון מהתשלום של הילדים שבאו ללמוד. ואנחנו לא היו צריכים לשלם כי היינו יהודים וזה היה תחת החסות של הסוכנות.

אני מאוד נהנתי מהתקופה הזו הייתי שם שנה וחצי, בנוסף היו מביאים בקיץ קייטנות של ילדים מישראל וככה הכרתי כמה ילדות ישראליות. כשההורים שלי קנו דירה בפריז, עברתי לגור איתם, אבל בקיץ הייתי הולכת לקייטנות בפנימיה. לא ידעתי בכלל עיברית, אבל היינו מדברות באנגלית עם הבנות מהארץ.

בפנימיה היה מאוד כיף אני מאוד נהנתי אהבתי את הסביבה והטבע, גרנו בפנימיה ישנו שם בארמון שזה היה דבר מאוד מיוחד היו שני חדרים לבנות וכל השאר לבנים. היינו אולי שש בנות בזמנים הטובים, על בערך מאה בנים אז הינו ממש מפונקות. בפנימיה גם היה בית כנסת.

אני למדתי בכפר לא למדתי בביה"ס המקצועי של הפנימיה זה היה רק לבנים את הבנות לקחו לביה"ס רגיל בכפר קרוב לארמון. היינו נוסעות באוטובוס היו ימים של שלג והיה קר. בשנה הראשונה לא ידעתי שכל כך קר ולבשתי מעיל דק נגד גשם וקפאתי מקור עד שהבנתי מה זה הקור הזה ודאגתי להחליף מעילים. בארמון הינו יורדים למטה היה חדר אוכל ענק היו מגישים לנו קפה בבוקר בקערות ממש חוויה בפני עצמה והטעם היה משודרג. הייתי בת 14. אחד החברים שלי היה מקבל מהבית שוקולד ותמיד בשעה חמש היו נותנים לנו חתיכת באגט והחבר היה מורח לי חמאה ושוקולד והיינו ממש אוהבים את המקום. בשישי התלבשנו חגיגי ירדנו לבית הכנסת והיתה אווירה מיוחדת מאוד. את ההורים ראיתי לעיתים רחוקות פעם בכמה חודשים הם היו בפריז הם היו באים אלינו הרכבת. אחי היה איתי, אבל לא אהב את המקום בכלל וברח משם כמה פעמים עד שההורים הבינו והשאירו אותו איתם בפריז.

בפנימיה פעם אחת עשו הצגה לפורים, מלכת אסתר היתה חברה שלי ויויאן ואני גם השתתפתי. אני לא זוכרת באיזה תפקיד וככה שמעתי על חג פורים.

בתקופה הזו שההורים שלי היו בפריז, אבא שלי עבד כפרילנסר בעתיקות. הראיה שלו כבר התחילה להדרדר, היו כמה מקרים שהוא נפגע למשל שהוא נפל לבור ביוב פתוח או שבא לעלות לרכבת ונפל בין שני קרונות. כשאני הייתי כבר בבית היו מזעיקים אותי כי אימא שלי היתה בעבודה.

קמי (אמא של סבתא) עבדה בגזירת בדים בבית תפירה והיא מאוד אהבה את זה כי היא הייתה יוצאת מתלבשת מתאפרת.

בפריז נכנסתי לביה"ס רגיל ולמדתי שם עד התיכון ביה"ס ממשלתי אף פעם לא הייתי בביה"ס יהודי ולא למדתי על יהדות. השיעורים היחידים שלמדתי על היהדות היה בשיעורי היסטוריה על מלחמת העולם השנייה עם המחנות והשואה וכל מה שקרה זה היה חלק משיעורי ההסטוריה.

בשנת 67 היתה מלחמת ששת הימים ואחי החליט להתנדב לעלות לארץ והוא עלה בשנה הזו  בגיל 18 בערך, אני גם רציתי לבוא כי לא אהבתי את החיים בצרפת, למרות שהיו לי חברים וגם התחברתי עם נוער ממועדון יהודי, אבל זה היה רחוק ולא היינו מתראים הרבה וכל דבר היה צריך לנסוע ולהורים שלי לא היתה מכונית. החיים היו הרבה יותר קשים, אימא שלי התחילה לעבוד, למרות שהיא לא עבדה אף פעם במצרים ולא אהבתי את החיים שם, אבל בכל זאת היו גם דברים נחמדים.

הביקור בפרס

בגיל 18 נסעתי עם ההורים פעם ראשונה לפרס, אבא שלי נסע לפגוש את האחים שלו שהוא לא ראה חמישים שנה לפחות. פגשנו שם את כולם, היה להם חיים ממש טובים, הם היו ממש עשירים לכולם היה וילות עם בריכות, כל הילדים נסעו ללמוד בארצות הברית, אבל כשאנחנו באנו היה קיץ וכולם חזרו לחופשה והלכנו להרבה מסיבות ומסעדות. היה ערב אחד מאוד מיוחד שעשו נשף התרמה לישראל במלון הכי מפואר בטהראן וכולם התלבשו בשמלות מהודרות וגם אותי הלבישו בשמלה מפוארת מקושטת חרוזים ואיפרו ועשו לי תסרוקת מיוחדת.

העלייה לישראל

אחי נסע לישראל, וההורים שלי לא הרשו לי להצטרף, כי הם לא רצו שאני אהיה לבד כבת למרות שהיתה משפחה בארץ. בנתיים למדתי סיימתי בגרויות והמנהלת של הפנימיה שמאוד אהבה אותי רשמה אותי לקורס של תכנות מחשבים. עשיתי את הקורס סיימתי אותו ובכל זאת כל מה שרציתי היה לבוא לארץ. לא רציתי להתחיל לעבוד שם ולחיות בצרפת. כשלהורים שלי כבר לא היתה ברירה והם ראו שהדעה שלי כל כך חזקה ואני רוצה לבוא לארץ, אז הסכימו ונתנו לי לעשות עלייה בשנת 70. הגעתי לארץ באוניה בתאריך 1.8.1970 עם עוד כמה צעירים מצרפת, שגם באו לחיות בארץ לעשות עלייה. אחי כבר היה פה והיו לי פה דודים ודודות. אחי בהתחלה גר בקיבוץ ואח"כ ההורים שלי קנו דירה קטנה בחולון וגרתי שם עם אחי אח"כ ההורים שלי קנו דירה בשפת הים בבת ים ועברנו לשם.

כשהגעתי לארץ הייתי כבר בת 20 ולא קראו לי לצבא אז התחלתי ללמוד, המחשבים לא היו מפותחים בארץ אז התחלתי ללמוד אלקטרוניקה בביה"ס מקס פיין, למדתי כמעט שנה הייתי צריכה לסיים עוד שלושה חודשים ומשום מה הפסקתי ללמוד, למרות שהייתי ממש טובה, למשל בשרטוט טכני היו חושבים תמיד שיש מישהו שעושה לי את השיעורי בית.

לפני זה הייתי באולפן שישה חודשים כי לא ידעתי עיברית, אולפן בורוכוב. היו שם אנשים מכל העולם יש לנו קבוצה שאני עדיין בקשר איתם היו אנשים מברזיל, מהודו מאוסטרליה, משוודיה, מצרפת ומטורקיה ממש קבוצה מגובשת.

כשעזבתי את הלימודים התחלתי לעבוד כדיילת קרקע בחברת אייר פראנס, מאוד אהבתי את העבודה. ואז התחלתי לצאת עם סבא והחלטנו על חתונה.

 סרטון של סבתא רוזי בו היא מספרת על אלבום תמונות ילדותה המיוחד

הזוית האישית

אורי: נהנתי לשמוע את הסיפור של סבתא ואיך היו החיים בתקופה שלה שזה מאוד שונה מהחיים היום.

מילון

יהדות מצרים
יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה גדולה של יהדות אלכסנדריה בעיר, והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה. ילדות יהודיות באלכסנדריה במהלך טקס בת מצווה במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים. לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

קטכיזם
קטכיזם הוא מדריך אמונה בזרמים השונים של הדת הנוצרית, הבנוי במתכונת של שאלות ותשובות. מטרתו העיקרית של הקטכיזם היא להדריך את המאמינים בתורת הדת, לשכנע את המפקפקים ולהציג את עיקרי האמונה הדתית.

ציטוטים

”טעם הילדות שלי באגט ושוקולד“

הקשר הרב דורי