מאגר סיפורי מורשת

סבתא פאני מספרת: "נולדתי בשנת 1945 בעיר אלכסנדריה במצרים לאמי אליס ולאבי יוסף. נולדתי מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. כשהייתי בת ארבע, מיד לאחר מלחמת השחרור בשנת 1949, עלו הוריי לארץ יחד איתי ועם עוד שני אחיי, שמם רחל ואבי.

פאני בעלייתה לארץ

בהמשך, כאשר הגענו לארץ, נולדו עוד שישה אחים ואחיות. היינו משפחה גדולה מאוד. הפלגנו באונייה לאיטליה ומשם, בעזרת אונייה שקראו לה "העצמאות" המשכנו בדרכנו ישר לארץ בסמוך לחיפה, שם היה מקום שמו "שער עלייה", בו קלטו את כל העולים החדשים. כשהגענו לארץ התגוררנו בפרדס חנה במחנה אוהלים. מה שזכור לי מאותה התקופה בעיקר הוא, שכל העולים שעלו לארץ היו צריכים להסתפק בתנאים ללא חשמל וללא מים זורמים. אף בלילה הסתובבו תנים, זה היה מאוד מפחיד (סבתא צוחקת). כעבור שנה, שלא הייתה קלה, עברנו למעברה בשם "מחנה ישראל". למעשה זה היה בסיס צבאי בריטי ולשם העבירו את כל העולים.

ביישוב הזה התגוררו עולים…. כמעט מכל העולם! כולם הגיעו לארץ. גם מאירופה, ביניהם ניצולי שואה, ואפילו מצפון אפריקה. במחנה ישראל גרנו בצפיפות. בעיקר אחר לידתם של ששת אחיי ואחיותיי הנוספים; יצחק, חיים, רינה, חיה, אהובה וישראל. בהיותי מהילדים הבוגרים במשפחה, נדרשתי לעזור לאמי בטיפול באחיי הצעירים, למשל: ללכת איתם למרפאה או לטיפת חלב, לפעמים גם לשחק איתם בחצר ולעשות להם מקלחות. הייתי אחראית להמון תחומים. ככה זה היה פעם. החיים היו צנועים מאוד. בכלל, בארץ כולה לא היה מספיק מזון, וכל משפחה קיבלה תלושים לרכישת מזון שהובא מחו"ל. דברים בסיסיים; חמאה, אבקת ביצים, חלב עמיד, אורז ועוד. אפילו ביצים לא אכלנו, אלא אבקת ביצים! החיים היו בכלל לא קלים."

פאני עם אחיה ואחיותיה

תחילת לימודיי וילדותי

סבתא פאני ממשיכה ומספרת: "במחנה ישראל למדתי עד סוף כיתה ח'. היו לי חברים וחברות נחמדים, מכל העולם! הם דיברו בשפות רבות מאוד, אך תוך זמן קצר דיברנו כולנו עברית. זה היה נהדר. לפגוש אנשים ממדינות שונות, עם הרגלים שונים. בתקופה הזו, נפגשתי עם חבריי בתנועת הנוער "הנוער העובד". יצאנו לטיולים ברחבי הארץ ושיחקנו משחקים חברתיים בניהם חמש אבנים ותופסת. ללא אמצעים מעשיים. לאחר היסודי התחלתי את לימודיי בבית הספר התיכון בעיר פתח תקווה.

בתחילה היה קשה להסתגל לחברים שחיו בעיר הגדולה. שוב מצאתי את עצמי בסביבה עם אנשים חדשים וחברות רבות, ודווקא כאן בתיכון, בזמן הפנאי שלי, יותר התעסקתי במתמטיקה. אהבנו לפתור בעיות ותרגילים בתום ההפסקה. באמת! הייתה לי אהבה מאוד חזקה למתמטיקה. היו לי שתי חברות וביחד זה מה שהיינו עושות! הלאה בעתיד אפילו השגתי בעזרת המתמטיקה מקצוע נהדר. אך לחלק הזה בסיפור יש את הזמן שלו.

תקופת מגוריי בקיבוץ

בתום כיתה י', החלטתי ללכת ללמוד בקיבוץ ועברתי לקיבוץ "בית השיטה". למדתי במשך שנתיים עם בני הקיבוץ. באותה תקופה הייתה תכנית שמטעמה קלטו בקיבוץ ילדי חוץ. כל ילד אומץ על ידי משפחה בקיבוץ. אומצתי על ידי משפחה, אב המשפחה עבד כמורה שלי לספרות ושני הילדים היו מכיתתי. בעזרתם למדתי לאהוב את הקיבוץ ולהכיר את צורת החיים בקיבוץ. אני נזכרת בגעגועים לקבלת השבת בקיבוץ. כולם יחדיו, כל הקיבוץ עשו קבלת שבת יחדיו. זה היה מאוד נחמד. אהבתי את העבודה בחקלאות. המשפחה הייתה תרבותית מאוד, שמענו הרבה המון מוזיקה קלאסית, משם נולדה אהבתי הרבה לסוג המוזיקה הזה. בזמננו התעסקנו בקריאת ספרים ועבדנו בקטיף האשכוליות. פעם אחת אף הייתה תחרות מיוחדת ובסופה זכיתי בתואר "הקוטפת המצטיינת", אוי אני לא אשכח זאת. אני זוכרת איך אני קטפתי כל כך מהר, טאק! טאק! טאק! (-היא ממחישה זאת בעזרת תנועות בידיה). אחר כך פרסמו את שמי על שלט בחדר האוכל. זה היה נפלא.

בקיבוץ אפילו למדתי לנהוג בטרקטור. רכבתי עם הילדים על הטרקטור. הייתי מיומנת בזה. זו הייתה חוויה אמיתית. למדתי על החיים בקיבוץ והם היו נפלאים. לפעמים אני מצטערת שאין דברים דומים לאלו כיום."

פאני קוטפת כותנה בקיבוץ

תקופת לימודיי, שירותי בצבא ולימודיי כמורה

בתום כיתה י"ב התגייסתי לצבא. שירתי בחיל האוויר כמזכירת מפקד טייסת. נהניתי מאוד לשרת כחיילת בצבא ההגנה לישראל.

פאני בשירותה הצבאי

סבתא ממשיכה: "מתוך אהבה לילדים ולחינוך החלטתי שאני רוצה להתנסות במקצוע ההוראה. לאחר השירות התחלתי ללמוד בסמינר למורות, היום שמה "מכללת שיין". כאשר סיימתי את הסמינר, גיליתי שאיני יכולה לעבוד באזור המרכז אלא רק במקומות המרוחקים בנגב, ולכן נאלצתי לעבוד בתעשייה האווירית. עבדתי בתעשייה האווירית כמבקרת איכות לחלקים שיוצרו בעבור מטוסי קרב. עבדתי שם חמש שנים. לאחר השנים הללו, בסמוך למבנה התעשייה האווירית, נבנה בית ספר יסודי ובו חסרו מורים. יום אחד, החלטתי לעבור דרך בית הספר ולהגיש את מועמדותי. התקבלתי לעבודה כממלאת מקום לכיתה ד'. במהלך שנות הוראתי בבית הספר היסודי, אפילו הצלחתי לשקם תלמידים שהיו במצוקה. מהיסודי עברתי לללמד בחטיבת הביניים, והשלמתי את לימודיי ה- B.A במתמטיקה. המשכתי ללמד בחטיבת הביניים את נושא המתמטיקה גם לאחר חתונתי, עד לפרישתי לפנסיה.

נישואים והקמת משפחה

את בן זוגי, שאז שמו היו גרשון גלמידי, הכרתי תחילה בבית הספר היסודי שבו למדנו יחד. בתקפות סיום התיכון, לפני הגיוס, נהגנו להיפגש ולשיר ביחד כצמד כשהוא ניגן בגיטרה והלחין שירים. ברבות השנים נהגנו להופיע כתחביב. בקיבוצים ולנגד חברינו. אני וגרשון היינו ידידים במשך כל השנים עד לסיום לימודיי בסמינר. שם החלטנו להינשא.

את טקס הנישואין חילקנו לשני חלקים: טקס דתי: רק עם בני המשפחה המורחבת. זה היה אירוע מסורתי שקט ומרגש. החתונה שלנו הייתה יוצאת דופן בהיותה שקטה ומרגשת, ללא רעשים מיותרים. מוזיקה נעימה ברקע. הפוקוס רק עלינו ועל הטקס הקדוש. החלק השני היה נשף ריקודים שבוע לאחר מכן עם כל חברינו, אוכל על השולחנות, מוזיקה וריקודים כמובן.

פאני וגרשון בטקס החתונה הדתי

יום לאחר הטקס הדתי, הוכרז כי הצוללת "דקר" טבעה והקשר נותק. עקב זה, החלטנו לשנות את שם משפחתנו על שמה. לכן שמי אינו פאני גלמידי וגם שמך אינו ליאם גלמידי, אלא דקר.

לאחר החתונה, בשנות נישואינו הראשונות, גרשון ואני התגוררנו בדירת חדר קטנה עם מטבחון קטן ושירותים קטנים בפתח תקווה. אבל היינו מאושרים מאוד. כעבור שנה נולד הבן הבכור שלנו: שמו עודד, דוד שלך, ובסמוך ללידתו רכשנו דירה אחרת בפתח תקווה. היא הייתה גדולה ומרווחת, שיפור ללא ספק. בשנת 1972 הייתי בהריון שני. בשנה הזו פרצה מלחמת יום הכיפורים ובן זוגי, סבא שלך השתתף במלחמה. כתוצאה מבהלה עברתי הפלה טבעית. כאשר הוא חזר מהמלחמה, הוא שאל על שלום התינוק וסיפרתי לו את מה שהתרחש. שנינו היינו עצובים באותו הזמן. בהמשך נולדו לי שתי בנות נוספות. הגדולה מבניהן שמה רותם, והצעירה יותר, יפעת, היא אימא שלך. עם שלושת הילדים עזבנו את פתח תקווה ועברנו להתיישבות בנגב אל מושב שיתופי בשם "אשלים". כעבור זמן מה עברנו לקיבוץ "עינת", קרוב לפתח תקווה. חיינו בקיבוץ מספר שנים. החיים היו נחמדים. אך היה קושי לגדל את הילדים בלינה משותפת.

באותה התקופה בקיבוץ עינת היו בתי לינה. הילדים לא היו איתנו בבית. הבנות הקטנות לנו ביחד עם שאר הילדים בגן ועודד לן עם חבריו בבית הספר. הם נהגו לבקר אותנו אחר הצהרים, אך לא נשארו בבית כדי לישון. היה קשה לילדים לישון רחוק מההורים (אנחנו) ולכן עברנו חזרה לפתח תקווה. כשעברנו לפתח תקווה השינוי היה ניכר. ולפעמים אני עדיין כועסת על עצמי על כך שהסכמתי לתת לילדי לישון ב"לינה המשותפת".

סבא סבתא וילדיהם

והיום…

חלפו שנים, הילדים עזבו את הבית והקימו לעצמם משפחות. בתי הצעירה ביותר, יפעת, החליטה לא להינשא והביאה לעולם שני ילדים, אתה אחד מהם (היא מעירה כלפיי) ואז החלטנו לחיות יחד איתה ואיתכם (היא מדברת עליי ועל אחותי) ביישוב מתן. מאז אנחנו חיים כאן. חלפו 11 שנים עד כה."

 עץ המשפחה

הזוית האישית

סבתא פאני: אני מודה שיש לי הזדמנות לספר את הסיפורים שלי. לחוות מחדש חוויות, להיזכר בהתרגשות מהילדות שלי ולהתקרב יותר לנכד שלי. גיליתי תמונות מהעבר שלא ראיתי שנים רבות והציפו בי רגשות. אני מצטערת על כך שבתקופת ילדותי לא הייתה קיימת התכנית הזו. הייתי יכולה לגלות פרטים על הדורות הקודמים במשפחתי. כך לא הייתי מגלה היום שזיכרון העבר מטושטש ואיני יודעת הרבה ממנו.

הנכד ליאם: זו הייתה חוויה. ישבנו בחצר ושמעתי במשך שעות בשקיקה את סיפוריה של סבתא שלי. אני נדהם מהחיים העשירים שהיו לה בתור ילדה בארץ ומודה לתכנית הקשר הרב דורי על כך שנתנה לי את ההזדמנות הזו.