מאגר סיפורי מורשת

שמי בבי (בת שבע) לוי, נולדתי וגדלתי בראשון לציון. למדתי בבית ספר חביב ובגימנסיה הריאלית. מגיל 10 הייתי חברה ומדריכה בתנועת הצופים. הוריי, עטה וזאב שטנרגרץ, הגיעו לישראל בשנת 1947, אחרי שעברו את תלאות מלחמת העולם השנייה. אבי, זאב, עזב את בית הוריו בפולין כשפרצה מלחמת העולם השנייה והתגייס לצבא הרוסי שנלחם בנאצים. הוא נפצע קשה והיה מאושפז שנה בבית חולים. אחרי המלחמה הגיע לגרמניה, הצטרף לתנועת "הבונים דרור", שם עזר ליהודים שהגיעו מכל אירופה וביקשו לעלות לארץ ישראל. אמי, עטה, ברחה מביתה בפולין כשהנאצים הגיעו לעיר שלהם והייתה במשך כל המלחמה במחנה עבודה בסיביר שברוסיה. אחרי המלחמה הגיעה לגרמניה, שם פגשה את אבי. הם נישאו בגרמניה ועלו יחד לישראל. בחרתי לספר את סיפור המסע של אמי מאז שברחה מביתה ועד שהגיעה לישראל.

המסע של סבתא עטה

אמי, עטה לבית שמרלובסקי, נולדה בעיר סאנוק במזרח פולין. שמה של העיר נגזר משמו של הנהר סאן שעבר בתחומה והיווה את הגבול בין פולין לבין אוקראינה. התושבים היהודים גרו בעיקר במרכז העיר, רובם היו מאוד דתיים.

המשפחה היתה משפחה רגילה עם שישה ילדים. האח הבכור, צבי, עזב לארץ ישראל בשנת 1935 על מנת להמנע משירות בצבא הפולני. מלבדו היו האחות שרה, האח יוסף, אמי, האח דוד, והאח הצעיר יוסף. יחד אתם התגוררה הסבתא מצד האם שהיתה נכה. אביה של אמי (סבי) הועסק על ידי הקהילה היהודית, והחיים התנהלו בתוך המשפחה המורחבת: דודים, דודות, סבים וסבות. בבית דברו יידיש בלבד, בעוד בחוץ דיברו פולנית. אמי סיפרה שהיתה ילדה רגילה בבית מלא אהבה.

עטה על רקע העיר סאנוק, 1938

כל הילדים למדו בבתי הספר: הבנים למדו בחדר מגיל 3 ואחר כך גם בבית ספר ממשלתי פולני. אמי למדה בבוקר בבית הספר הפולני ואחר הצהרים בבית ספר יהודי – "בית יעקב".  השכלת הילדים הייתה מאוד חשובה להוריה, כך שבנוסף לשתי מערכות החינוך שהילדים למדו בהם, שכרו גם מורים פרטיים.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ממערב. לאחר כמה ימים החלו להגיע לעיר פליטים וסיפרו על זוועות הנאצים בשטחי הכיבוש. בלילה שבין השמיני לתשיעי בספטמבר היו הפגזות בעיר, ובבוקר נכבשה העיר בידי הנאצים. מיד עם הכיבוש הורו להם להתפנות מהבניין בו גרו והפכו אותו למטה הגסטאפו. המשפחה ארזה את מטלטליה ועברה להתגורר בבית של משפחה שעזבה מזרחה. כך החלו נדודיה של אמי מביתה האהוב אל הלא נודע.

הגירוש לצד הרוסי

כחודש לאחר כניסת הגרמנים לעיר, בערב חג הסוכות, הודיעו שנציג מכל משפחה חייב להגיע לבניין העירייה כדי להירשם. אמי הלכה כנציגת המשפחה, ושם הודיעו להם שכל המשפחות שנרשמו חייבות לעזוב את העיר ולעבור לצד המזרחי של הנהר סאן – האזור שנכבש על ידי הרוסים. אפשרו להם לקחת רק מה שנכנס לתרמיל או שק שיכלו לקחת איתם.

בבית המשפחה לא ידעו מה לעשות. הסבתא רחל הייתה משותקת ולא יכלה להתנייד, לכן הוחלט שהיא תישאר עם האימא והאחות הגדולה שרה. אמי, אביה ושני אחיה דוד ויוסף יעזבו. האימא תפרה להם תרמילים מסדינים וארזה בתוכם מה שחשבה שיצטרכו. הם לא ידעו כמה זמן ייעדרו מהבית. בין כל הדברים שניתן היה לקחת, אביה לקח לוח רב שנתי שבו צויינו חגי ישראל וכך הצליחו לשמור את השבת והחגים בכל השנים הבאות. הם עזבו את ביתם מבלי שהיה להם מושג לאן הם הולכים. לא היו להם תעודות רישמיות והם הפכו לפליטים.

לאחר שחצו את הנהר ועברו לשטח הכבוש בידי הרוסים, התגוררו בבית משפחה שאירחה אותם. למשפחה היה משק חקלאי גדול והם עזרו במשק ובבית. לאחר זמן קצר נודע להם שהמצב בבית בכי רע, והאח יוסף חזר לבית המשפחה על מנת לעזור לאימא לפרנס את המשפחה שנשארה. לאחר זמן בו שהו במשק, הגיעה פקודה מהרוסים שעליהם להתרחק מהגבול ולעבור מזרחה לכוון ברית המועצות. שוב נאלצו לעזוב ולמצוא מגורים אצל משפחות זרות כפליטים.

בתחילת אפריל 1940 אספו הרוסים את כל הפליטים ולקחו אותם לתחנת הרכבת, שם אמרו להם שמחזירים אותם הביתה. במשך יום שלם דחסו אותם לקרונות הרכבת בצפיפות רבה, כך שלא ניתן היה אפילו לשבת – רק לעמוד. באותו לילה הרכבת החלה לנסוע מזרחה. הם נסעו בצפיפות רבה, עם עצירה אחת בכל יום לקבלת מזון והתרעננות, כך במשך 30 יום.

סיביר

לאחר 30 יום הרכבת עצרה בתחנת נובוסיבירסק, שם נגמרה מסילת הברזל ושם חיכו להם משאיות ועגלות. לאחר יממה הגיעו למתחם בתוך היער ובו צריפים שנבנו במיוחד על מנת לקלוט את הפליטים. המקום נקרא "מחנה עבודה מספר 3", ליד הנהר סוזון והעיר סוזון. כשהאנשים הבינו לאן הגיעו, החלו בכי ומהומה גדולה. היו איתם הרבה מאוד זקנים וילדים, משפחות שלמות וחלקי משפחות שחששו שלא יעמדו בתנאים הקשים של המחנה.

למחרת ההגעה למחנה העבודה הם נשלחו ליער עם מסורים לחטוב עצים. לאורך כל הזמן היו תחת שמירה של המשטרה החשאית הרוסית. העבודה נמשכה מחשיכה לחשיכה, העובדים קיבלו הקצבה של לחם ושכר זעום באמצעותו בקושי הצליחו לקנות מאיכרים בסביבה מעט תוצרת חקלאית. מכיוון שהיו להם בגדים שהביאו מהבית, אמי ואביה היו הולכים לכפרים ומחליפים את הבגדים במוצרים כמו שמנת, ביצים וירקות וכך לא רעבו.

כולם היו חייבים להתיצב לעבודה מדי יום. מי שלא עבד, לא קיבל את קצבת הלחם. אמי למדה מהר מאוד את השפה הרוסית בעיקר בזכות העובדה שלמדה אוקראינית בבית הספר, לכן התקדמה בעבודה ונלקחה לעבוד במשרד בהנהלת חשבונות וכמזכירת מנהל המחנה. המשרד היה אחראי להשיט את בולי העץ שנכרתו על הנהר. בחורף ערמו את בולי העץ בצורה מסודרת על הנהר הקפוא, וכשהגיע האביב והנהר הפשיר – הערימות הושטו עד למנסרות.

החורפים היו קשים במיוחד. השלג נערם וכיסה את כל הדרכים. הימים היו קצרים והקור עז. ההליכה לעבודה וממנה היתה קשה מאוד. בתוך הצריף בו התגוררו היה להם מעין תנור שחימם את הצריף ושימש גם לבישול. הביגוד שלבשו בחורף בסיביר היה עשוי מכותנה דחוסה עבה ולא גמישה. מדי בוקר טרם צאתם לעבודה, היו מתעטפים בצעיפים וכפפות והלכו בשלג מספר קילומטרים עד למקום העבודה. כמובן שלא היו שעונים, ועם זאת אסור היה לאחר לעבודה – מי שאיחר נשפט ונקנס בהורדה מהשכר. למרות הקור והעבודה הקשה, אמי ספרה שהחיים בסיביר היו סבילים. האוכלוסיה המקומית התייחסה אליהם יפה והם לא סבלו מהתנכלויות או פגיעות פיזיות.

כשהסתיימה המלחמה, ב- 15 למאי 1945, נמסרה הודעה במערכת הכריזה של המחנה שכל האסירים משוחררים ורשאים לעזוב את המחנה. לאורך כל השנים במחנה העבודה, קיבלו אמי ואביה עדכונים לגבי הנעשה בבית מאחיה צבי שעלה לישראל לפני פרוץ המלחמה. דוד, אחיה של אמי, גוייס לצבא הרוסי שנתיים קודם לכן, כך שלמעשה רק אמי ואביה נשארו. הם ידעו שהמשפחה הושמדה על ידי הנאצים, ושאין להם לאן לחזור, בעוד שבסיביר היה להם מקום מגורים, עבודה ומזון, לכן החליטו להישאר בסיביר ולא להצטרף להמונים שעזבו את סיביר.

החזרה מסיביר

המסע מסיביר עד ההגעה לישראל היו קשים פי כמה מהשנים בהם בילו בסיביר. אמי ואביה נסעו ברכבת חזרה לפולין בשנת 1946 עם מעט בגדים ומספר סירים מפויחים שהיו רכושם היחיד. דוד, שהיה עדייין בצבא הרוסי, ביקש מחבר לעזור במציאת מקום מגורים, וכך הגיעו לעיר ברסלב לדירה קטנה. ארגון הג'וינט, שעזר בטיפול בפליטי המלחמה, כבר עבד בעיר והקים חדרי אוכל לפליטים שהגיעו בשיירות מהמזרח. לחדר אוכל זה הלכו מספר פעמים בשבוע לאכול ארוחה חמה.

בין השנים 1934 עד 1948 הבריטים אסרו על כניסת יהודים לארץ ישראל. בתגובה לכך קמה תנועת ההעפלה (או העלייה הבלתי לגאלית), שדאגה להביא את הפליטים היהודים לארץ בכל הדרכים – בים וביבשה. מובילי התנועה היו צעירים בני קיבוצים וחברי הארגונים הצבאיים שהתפזרו באירופה ודאגו להעלאת הפליטים לארץ. בעזרת אחד הארגונים הללו הגיעו אמי ואביה למחנה עקורים בעיירה בשם אשבגה בגרמניה, שם הצטרפו לקבוצת מתנועת הבונים דרור בהמתנה לעלייה לישראל.

באשבגה הכירה אמי את אבי שהיה מדריך הקבוצה, הם נישאו בגרמניה. סבי היה המבוגר בחבורה ובשל החשש שלא יעמוד במסע לחציית האלפים, הועבר ל"קיבוץ" דתי ונשאר בגרמניה בהמתנה לתנאי מסע טובים יותר. הוא הגיע לארץ לאחר קום המדינה בשנת 1949. לאחר תקופת המתנה, התארגנה קבוצה ובעזרת מדריכי סקי אוסטרים חצו את הגבול מגרמניה לאוסטריה ומשם דרך האלפים לאיטליה. המסע התקיים בעיצומו של החורף, וחציית האלפים בשלג בלילות בקור עז הייתה מסע פיזי מפרך שהסתיים בעיירת החוף מטפונטו בדרום באיטליה. באיטליה שהו מספר שבועות עד להגעתה של הספינה שתיקח אותם לארץ.

המסע בים

בתאריך 4.3.1947 הועלו 800 פליטים ואנשי הגנה שליוו אותם לאונייה שהתחזתה לאוניית מסע. כל הנוסעים שהו בבטן האונייה משך כל המסע ולא הורשו לעלות לסיפון, כדי לא להתגלות למטוסים בריטים שטסו בשמי הים התיכון. מזג האוויר החורפי והים הסוער היקשו מאוד את תנאי ההפלגה.

לאחר שמונה ימי הפלגה קשים, הגיעה הספינה לחוף ניצנים בחוף הדרומי של ישראל באישון לילה. התכנית הייתה להוריד את הנוסעים בסירות הצלה, אולם בשל הים הסוער והגלים הגבוהים לא ניתן היה, והספינה התקרבה לחוף, עד שעלתה על שרטון במרחק 120מטר מהחוף. לחלק  מהנוסעים חולקו גלגלי הצלה והם התבקשו לקפוץ לים ולהגיע לחוף בכוחות עצמם, בעוד שאלו שלא היו להם חגורות הצלה הורדו לים בעזרת חבל שנמתח מהספינה לחוף. הורדת המעפילים לים ארכה כשלוש שעות והם הובלו לחדר האוכל של קיבוץ ניצנים. בינתיים התגלה לבריטים שאוניית מעפילים הורידה נוסעים בחוף ניצנים, הם הגיעו לקיבוץ והורו לכל המעפילים להתרכז על החוף.

חברי הקיבוץ התערבבו בין הפליטים, כולם השמידו את תעודות הזהות שלהם וניתנה להם הוראה להשיב על השאלות שיישאלו על ידי השוטרים הבריטים במשפט אחד: "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים ניסו להפריד בין המעפילים לחברי הקיבוץ, וכשלא הצליחו עצרו 700 אנשים, ביניהם 170 חברי קיבוצים ישראליים, העלו אותם למשאיות שנשלחו לחיפה ומשם למחנה מעצר בקפריסין.

הוריי במחנה המעצר בקפריסין

מחנה המעצר בקפריסין

באפריל 1947 הגיעו למחנה המעצר הבריטי בקפריסין. תחילה שוכנו באוהלים, אך מכיון שאמי היתה בהריון, החיילים הבריטים העבירו אותה ואת אבי לצריפים מפח. בתקופת שהותם במחנה לא עבדו. חברי הקיבוצים שהיו איתם ארגנו עבורם פעולות תרבות, דאגו לספרים, לעיתונים ולחיי חברה עשירים. בחודש יוני נולדה אחותי הבכורה בלהה בבית החולים הצבאי בלימסול. אמי נלקחה לבית החולים עד ידי שומר חמוש וכך גם הוחזרה למחנה אחרי שבוע. היחס הבריטי היה הוגן, הטיפול בתינוקות נעשה על ידי אחיות ורופא שהגיע מישראל, ופרט לחום הרב ולעובדה שלא היו חופשיים – לא סבלו.

באוקטובר בשנת 1947, כמחווה לרגל יום ההולדת של מלכת אנגליה, שוחררו 500 תינוקות עם הוריהם ונשלחו ארצה באונייה שהתפרסמה כ"אוניית התינוקות".

כך הגיעה אמי לישראל לאחר שמונה שנות נדודים ולאחר שאיבדה את מרבית משפחתה שנספתה בשואה. בישראל התגוררו הוריי כל חייהם בראשון לציון, הקימו בית ומשפחה לתפארת וזכו לחיים טובים וארוכים.

סבתא עטה שבתאי לוזינסקי מספרת – עדות אישית

הזוית האישית

מיכל משה המתעדת: סבתא עטה הייתה סבתא רבתא שלי. בתוכנית למדתי דברים חדשים על סבתא רבתא עטה שלא ידעתי עליהם. הכרתי את סבתא עטה עד שנפטרה כשהייתי בת 8. אהבתי לבוא אליה הביתה, היא הייתה מפנקת אותי ואת האחים שלי, אבל לא הכרתי את הסיפור שלה לעומק ולא ידעתי איך עזבה את המשפחה. במהלך התכנית שמעתי סיפורים של סבים וסבתות אחרים שהיו גם הם מעניינים, והכי אהבתי לבלות זמן איכות עם סבתא שלי.

סבתא בת שבע לוי: שמחתי להשתתף בתכנית עם נכדתי מיכל. התכנית אפשרה לי להעביר למיכל את סיפור חייה של אמי, שהייתה עבורי ועבור ילדיי ונכדיה דמות מופת בנחישותה, אומץ ליבה, חכמתה הרבה ואהבתה האין סופית למשפחתה. הפרויקט, בהנחייתה הנפלאה של תמר שמיר, אפשר לנו להתוודע לסיפורי חיים מרתקים של משתתפים נוספים, ועל כך תודתי.