מאגר סיפורי מורשת

שמי מריה ניסנוב, נולדתי ב 1964 באזרבייג'ן,

ב1989 פרצה מלחמה באזרבייג'ן, ובזמן הזה אני הייתי נשואה עם ארבעה ילדים. מיד עם פרוץ המלחמה, אני ובעלי ידענו, שלא נוכל להישאר ולגדל שם ילדינו שהיו די קטנים, ולא חוו מלחמות מעולם. המחשבה הזו שאנחנו יהודים, שאנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל, ולא צריכים לסבול את הפחד והאימה, שהיתה בנו באזרבייג'ן, תמיד עלתה במוחנו והיינו משתפים בה, ודנים עליה, אחד עם השני.

לאחר שנה עלינו עם ילדינו לארץ ישראל. בדרכנו אל שדה התעופה, הייתה הרגשה של התחלה חדשה באוויר, ושל תחילת חיים חדשים במדינה אחרת, זרה לנו עם המון ציפיות, לקראת עתידם של ילדיי. הילדים שלי ביקרו בפעם הראשונה במטוס, והופתעו לגלות שיש כלי טייס כה גדול, שממריא אל השמיים, ושעד אותו היום מעולם לא ראו ולא הכירו. המטוס נחת ברוסיה. ארבעת ילדינו נרדמו במהלך כל הטיסה, ונאלצנו להעיר אותם, ידענו שאם נגיד להם שהגענו, והם הולכים לפגוש את הדודים שלהם, הם יקומו במרץ, וכך היה.

קרובי משפחתנו הזמינו אותנו להתארח אצלם למספר ימים עד שנטוס לישראל, ואנחנו שמחנו מאד על כך. לאחר אירוח מחמם לב שעשו לנו קרובי משפחתנו, יום הטיסה לישראל הגיע, וקרובי המשפחה הדריכו אותנו כיצד להגיע לשדה התעופה, והסבירו שנצטרך לקחת רכבת, עד בודפשט. לאחר שנפרדנו לשלום מהמשפחה, עלינו על רכבת שנסעה לדרכה לבודפשט, ולא יכולנו שלא להרגיש את הלחץ והמתח, אך גם שררה בלבנו התרגשות ושמחה, שבעוד זמן לא רב נגיע לארץ ישראל.

כשהגענו לבודפשט, אספו את כולנו לחדר המתנה בו חיכו כל האנשים שטסו לארץ ישראל, בזמן שחיכינו, אני ובעלי תהינו לעצמנו, איך תראה ארץ ישראל והאם נצליח להשתלב שם כמו שהשתלבנו באזרבייג'ן. כאשר זמן ההמתנה תם, עלינו על אוטובוס שנוסע היישר אל שדה התעופה, בכדי לעלות אל הטיסה לארץ ישראל, ואז הרגע לו כולנו חיכינו הגיע, עלינו על המטוס שהטיס אותנו אל ארץ ישראל. הדרך לארץ ישראל הייתה נראית לנו לרגע כמו חלום, כי עד לפני שבוע בערך חיינו במדינה אחת ובין רגע אנחנו בדרך למדינה אחרת.

כשירדנו מהמטוס נשמנו לרווחה, גם מההתרגשות שעברה עלינו, אך גם בגלל שמשפחתו של בעלי, הסכימה לקבל אותנו בזרועות פתוחות עד שנמצא דירה לגור בה. התגוררנו שם שבוע, ובאותו שבוע משפחתנו עזרו לנו לקנות רהיטים ומצאנו דירה להשכרה. ביום של מעבר הדירה היה לילדינו קשה מאד להיפרד מהמשפחה, כי אין כמו המשפחה ותחושת הביחד עם כולם. אחד מהקרובים הסיע אותנו אל הדירה ונפרדנו מהם לשלום.

כאשר הגענו לבית שבנתניה הרגשנו ממש נח והייתה אוירה טובה, הדירה נזקקה לתיקונים, לשיפוצים, ולסדר בכדי שנוכל להתגורר בה כפי שרצינו, והיה ניתן לראות בדירה את הפוטנציאל. ידענו שנצליח לעשות זאת, ולאחר תשעה חודשים של אהבה, שמחה, ורגעים מאושרים וטובים, חברים, והרבה משפחתיות בבית בו חיינו, נאלצנו לחפש בית שבו נחיה בקביעות למשך כל חיינו. לאחר זמן מצאנו בית בעיר עכו, וכבר בדרך לשם המון מחשבות טובות הציפו את ליבנו, ותחושת אנרגיה טובה מלאה אותנו. ידענו שאנחנו מתחילים פרק נוסף חדש בחיים, וזה מלא אותנו ברגשות חיוביים.

התחלנו את חווית המגורים שלנו בעכו, בעלי החל ללכת לאולפן שבו לומדים את השפה העברית, על מנת שנדע מילים בסיסיות, ונרכוש ידע והבנה, בכדי להתמצא בארץ. וכן שילדינו יעלו למסגרת שהם יודעים מילים בסיסיות, ויוכלו להסתדר שם. עד היום אני ובעלי נשארנו באותו הבית, יש לנו זיכרונות נהדרים מאז שנכנסנו אליו, האווירה נשארה חיובית ושמחה, והאהבה רק מתעצמת עם השנים.

הזווית האישית

מריה- חווית סבתי מהעבודה: החוויה לבוא ולשתף בסיפור שלי, ושל משפחתי בעלייתנו לארץ, את נכדתי הייתה חוויה מעצימה, מרגשת וכזו שהעלתה לי בזמן שסיפרתי אותה, חיוך וזיכרונות טובים מהתקופה ההיא, שבה עלינו לארץ. מאוד שמחתי לקחת חלק בעבודה נפלאה שכזו, ולגרום לנכדה שלי להתעניין בנושא, שאילולא העבודה לא היינו מתעמקות בו. ולכן, העבודה תרמה גם לי, וגם לנכדה שלי הודיה, בכדי לצבור ידע חדש ונוסף על כל המשפחה.

הודיה – חוויתי מהעבודה: נהניתי מאוד להשתתף בעבודה, וללמוד דברים חדשים שלא שמעתי מעולם, על המשפחה שלי ועל המסע שעברו, כאשר עלו לארץ ישראל. היה לי כיף במיוחד להקשיב לסיפור של סבתי, מתחילתו ועד סופו, וסיקרן אותי כל דבר שרק סיפרה בו.