מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי,  מנדל אליאב, ניצול שואה אשר נולד בשבת 06.07.1940 בעיירה יהודית תוססת בצפון רומניה שהתגוררו בה מעל 60,000 יהודים.

סבא שלי לא נולד למציאות ורודה, לילדות קלה ולעולם שיש בו הכול ובמסע שלו היו לא מעט קשיים עד לרגע הזה.

ילדות:

נתחיל את סיפור לידתו מההתחלה, באותה שבת בבוקר לידתו, ראש הממשלה הרומני חתם ברית עם גרמניה, בברית הם קבעו כי יוציאו את כל היהודים מהבתים שלהם מעבר לגשר שהיה בכניסה לעיר, על מנת לשלוח אותם ברכבות משא למחנות השמדה.

אמא של סבי, חיה ז"ל, נשארה לבדה בעיר על מנת ללדת את סבי. באותו הערב שסבי נולד ביטלו את הפקודה וכל היהודים חזרו לביתם. בחודש דצמבר 1941 סבי היה תינוק בן שנה וחצי ושלחו אותו ואת משפחתו ברכבות משא לגטו מוגילב שבאוקראינה, מרחק 1,400 ק"מ מהבית שלהם. שם התנאים היו מאוד מאוד קשים: הם שכבו על רצפת בטון בצפיפות, מעל 2000 אנשים, תינוקות, ילדים קטנים, מבוגרים, בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. אמה של סבי חיה ז"ל הייתה מתגנבת בלילות מחוץ למחנה הריכוז וגונבת מהשדות תפוחי אדמה ומבשלת לסבי מרק וכאשר נגמרו התפוחי אדמה הייתה עושה לסבי מרק מהקליפות, בגלל המחסור באוכל והרעב הקשה במחנות ההשמדה. בחודש מרץ 1944 סבי ומשפחתו חזרו לביתם. אבא של סבא שלי, נתן ז"ל, לא היה בברית של סבי, הוא היה במחנה עבודה של הגרמנים ובחודש אוגוסט 1944 נפל בשבי הצבא הרוסי, מכיוון שהוא כאילו נלחם נגדם בגלל הברית שחתמה ממשלת רומניה עם הגרמנים. אמא של סבא שלי נשארה לבד עם סבי ללא אמצעי קיום ואחיה, אביגדור ז"ל, שעמד להתחתן דחה את החתונה על מנת לתמוך בהם כלכלית עד שאבא של סבי יחזור מהשבי.

בתאריך 08.05.1948 אבא של סבא שלי, (סבא רבא שלי) חזר מהשבי הרוסי אחרי 4 שנים של עבודה קשה ומצא את אשתו עם ילד בן 8 (סבי) שבכלל לא הכיר אותו.

עלייה לארץ ישראל:

בחודש אפריל 1960 סבי עלה ארצה עם משפחתו וקיבלו דירה בעיר אשדוד, בעיר בה מתגורר עד היום.

בגיל 20 סבי עלה מרומניה לארץ ישראל על מנת להגשים את חלומו: להקים משפחה בארץ ישראל ולהתגורר בארץ הקודש.

לאחר עלייתם היה קושי בחיפוש מקומות עבודה מאחר שסבי ואביו לא ידעו את השפה העברית רק רומנית ויידיש, קושי כלכלי, תנאי אקלים קשים, זלזול במעמדם כעולים חדשים והסתגלות קשה כמו כל עולה באותה התקופה.

לאחר הרבה ניסיונות וחיפושים, סבי התקבל לעבוד כעובד פשוט במפעל "אקרילן" ושם עבד במשך שנתיים עד שאביו מצא עבודה ואז סבי החל ללמוד עברית באולפן באשקלון.

בסיום האולפן, התקבל סבי לעבודה בבנק הפועלים באשדוד ומשנת 1965 שימש כמנהל סניף מבטחים באשדוד ואחר כך כמנהל סניף מבטחים בנפת  דרום עד שפרש לגמלאות.

בחודש אוגוסט 1966 סבי נישא לסבתי, זאבה אליאב, ויחד הם הקימו משפחה עם  2 ילדים ו-6 נכדים.

שבתות וחגים:

משפחתינו אוכלת יחדיו כשלוש פעמים בשבוע, ביום שישי ושבת ועוד פעם אחת באמצע השבוע. ארוחה זו כוללת את סבי וסבתי מצד אמי ,אמי, אבי, אחי, אחותי ואני.

אחת לחודש ישנה ארוחה מיוחדת בה משתתפים גם סבי וסבתי מצד אבי וזאת לאחר נסיעתם הארוכה מנתניה לאשדוד.

אנו חוגגים את ימי ההולדת בכך שאנו יוצאים לערב מיוחד בו אנו אוכלים במסעדה ובעל יום הולדת מקבל את המתנות.

אנו חוגגים את החגים עם המשפחה המורחבת הכוללת את הסבים והסבתות, הדודים והדודות, בני הדודים ובנות הדודות.

פעם בשנה נוהגת משפחתי לנסוע לטיול בצפון הארץ או בדרומה ככל האפשר, בהתחשב למתרחש בארצנו, ופרט לזה מקפידים לנסוע לעוד אתרי בילוי.

במשפחתנו ישנם כמה מנהגים הקיימים על מנת לשמור על האיחוד המשפחתי:

-ארוחת ערב משפחתית מספר פעמים בשבוע.

-צום ביום כיפור. כולנו יחדיו יושבים, מספרים סיפורים עם סבי וסבתי.

-הליכה לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור.

-הליכה רגלית פעם בשבוע כל המשפחה (אם מתאפשר).

-זמן בישול עם סבתי במטבחה.

-משחק רמי בימי שבת אצל סבי וסבתי, כל הנכדים.

חפץ:

בחרתי להתמקד בשרשרת הפנינים שעברה מספר דורות במשפחתי.

אמא של סבתי ברכה, קנתה לסבתי לכבוד גיל המצוות שרשרת פנינים כשהן עלו ארצה מרומניה.

סבתי, זאבה, התחתנה עם סבי, מנדל, ונולדו להם ילדים ענת, אימי, וברוך, דודי.

סבתי הבטיחה לאימי כי ביום שתגיע לגיל המצוות היא תעביר לה את שרשרת הפנינים ואימי תעביר לבנותיה בגיל המצוות.

מאחורי השרשרת הזו יש סיפור: קנייתה, העלייה לארץ, מלחמות בארץ ועד שהגיעה אליי לפני כשלוש שנים.

כאשר אחותי הגיעה לגיל המצוות אימי העבירה לה את השרשרת וסיפרה את סיפורה וכך גם אני האחרונה שקיבלה את השרשרת הזו מכיוון שאני הילדה הקטנה במשפחה.

בע"ה כך גם אני אמסור את השרשרת לילדתי, כאשר היא תגיע לגיל המצוות.

סבתי וסבי אמרו לנו כי אחד הדברים החשובים ביותר מבחינתם זה שנעביר את השרשרת הזו לדורות הבאים ושהם ישמעו את הסיפור שמאחוריה.

הזוית האישית

סבא מנדל: אני מברך את הזכות שניתנה לי להשתתף בפרויקט שכזה. לדעתי זו תוכנית חובה אשר כל ילד צריך לחקור על סבתא או סבא שלו. כאשר סיפרתי לנכדתי שחר את סיפורי, זה החזיר אותי לאותם ימים והזכיר לי יותר מתמיד, להגיד תודה על כל מה שיש לי היום ובמיוחד על המשפחה הנהדרת שהקמתי! שחר: בהתחלה הפרויקט הבין דורי היה נשמע לי פרויקט לא כל כך מעניין ולא התעניינתי כלל בתכניו. לאחר מכן ניצה הגיעה וחשפה אותנו למה הולך לקרות בפרויקט, מה כותבים, איך כותבים,מ ה החשיבות של הדבר והתחלתי להתעניין. כיתתנו ביצעה מפגש עם הסבים והסבתות ולאחר מכן כל אחד הלך לקשיש עליו הוא עושה את הפרויקט וישב איתו למפגש הראשון-מפגש הילדות. כאשר באתי לסבי והוא התחיל לספר לי על הילדות הקשה שלו, על השואה ועל כל מה שעבר. כל כך נמשכתי לסיפורים שלו שרק רציתי לשמוע עוד ועוד. אני כל כך שמחה שנפלה בחלקי ההזדמנות להשתתף בפרויקט כל כך חשוב ומסקרן שאם לא פרויקט זה לא הייתי מכירה את העבר של סבי לעומק ובטוחה שהייתי מצטערת על כך בהמשך חיי!.