מאגר סיפורי מורשת

שמי אוסובסקי יצחק, נולדתי בגרמניה במחנה עקורים בתאריך 16.3.1947. הוריי ממוצא פולני. הוריי הגיעו ארצה עם ידיעת קרוא וכתוב בשפה העברית, כך שלא היה להם קושי מול המוסדות והם שימשו כמתרגמים בעבור העולים החדשים שלא ידעו עברית.

שם אבי היה סנדר אוסובסקי, הוא נולד בעיירה דומברוביצה. אבי הוא היחידי שנותר ממשפחתו: שני הוריו, ארבעת אחיו, אישתו הראשונה ובנו נרצחו על ידי השכנים האוקראינים שלהם. שם אמי היה רחל בנשצ׳יק, היא נולדה בעיירה רוקיטנה. אביה ושני אחיה נרצחו על ידי הפולנים, אמה, שלושת אחיה והיא שרדו את המלחמה.

הוריי היו בני דודים. כצעירים, הוריי ברחו מפולין לרוסיה בנפרד כחלק מבריחת צעירים שהתקיימה במהלך המלחמה. בסוף המלחמה שבו כל אחד לעיירה שלו וגילו כי הבתים שלהם נשדדו על ידי האוקראינים. שניהם חזרו בנפרד לרוסיה, שם הם הכירו ונישאו בשנת 1944. אחי נולד ברוסיה ולאחר לידתו הם החלו לנדוד לארץ ישראל, עברו מרוסיה חזרה לפולין ומשם לגרמניה. בגרמניה הם עצרו במחנה העקורים אופגנסמאר, שם נולדתי אני. המשכנו במסענו והגענו לנמל מרסיי. באוגוסט 1948 עלינו ארצה באונייה נגבה. כאשר הגענו לארץ, היינו תקופה קצרה במחנה עולים בעתלית, משם עברנו לדירה בשכונת מנשיה ביפו. כשהגענו ליפו, אבי התחיל לחפש את שרידי משפחתו וגילה שהוא היחידי שנשאר.

ילדותי 

השכונה בה התגוררנו ביפו הייתה מתחם סגור בו התגוררו כ- 20 משפחות מעורבות (טורקים, פולנים, גרמנים). קיבלנו בית ערבי אשר ננטש ברחוב 277, מספר הבית היה 8, ברחוב ללא מוצא. הדירה שלנו הייתה בקומת קרקע, חדר אחד גדול עם מטבח ושירותים שהיו בחצר הפנימית של הבית. היינו מתקלחים בגיגית אשר שימשה גם לכביסה ואת המים היינו מחממים על ידי פרימוס. גיגית הכביסה שימשה גם כגיגית רחצה. המטבח ושירותים היו בחצר ומשותפים עם השכנים מהקומה השנייה, הם לא ידעו לדבר עברית ומהם למדתי לדבר גרמנית. הבית היו מוקף בחומת אבן ועם גינה קטנה בכניסה.

ביציאה מהשכונה היו שני בית קולנוע (צליל ונוגה), אחד מול השני. היה בית קולנוע שלישי שקראו לו אביב הוא היה פעיל רק בקיץ. בבית קולנוע נוגה הקרינו סרטים מוזיקליים שאמי ואחי אהבו לראות. בקולנוע צליל הקרינו סרטי מלחמה ומערבונים שאני אהבתי לראות. ביפו היו חיי תרבות שנהנינו מהם, בתי קולנוע, אולם תיאטרון, לונה פארק, מגרשי כדורגל של מכבי יפו והפועל תל אביב. היו חיי חברה משותפים, בימי שישי כולם היו מצחצחים את נעליהם מחוץ לבתים על מנת לקבל את השבת בניקיון, היה רב של השכונה שבכניסת שבת ובחגים עבר בין כלל המשפחות ובירך לשבת שלום או חג שמח.

השכונה בה התגוררנו הייתה מיועדת להריסה כך שהיינו צריכים לעבור לחולון. השכונה נועדה להריסה בשנת 1956 והסוכנות החלה לעודד את הדיירים לעזוב את השכונה על ידי מתן הלוואות, כל דירה שנעזבה נאטמה ועם כל משפחה שעזבה, ההווי וחיי השכונה נעלמו. עברנו לחולון כאשר הייתי בכיתה ו'. בחולון לא היו את מקומת התרבות שהיו ביפו, החלפנו אותם בבילוי במועדון השכונתי. הבתים של כולם, גם ביפו וגם בחולון, היו פתוחים. כמעט כל ערב היינו משחקים משחקי חברה כגון תופסת, מחבואים, מחניים, גוגאים, חמש אבנים.

העבודה הראשונה של אבי הייתה סלילת כביש סדום-ים המלח, עד 1952 הוא היה חוזר הביתה פעם בשבועיים ובשאר הזמן ישן בים המלח. בשנת 1953 אבי הקים מתפרה עם שני חבריו מהעיירות. המתפרה הייתה קבלן משנה של חנויות הבגדים בדרום תל אביב. אבי היה יוצא עם הזריחה וחוזר עם השקיעה, שישה ימי עבודה בשבוע וללא חופשות. הוא שירת במילואים כל השנים עד פרישתו מהשירות המילואים. כשאבי היה חוזר הביתה הוא היה עייף, לא היה לו זמן למשחקים או שיחות איתי ועם אחי. אבי לא הכיר את מערכת החינוך שלנו ולא היה לנו שיחות משותפות. הוריי לא יכלו ללמוד מהוריהם איך לחנך ילדים בגלל המלחמה.

תקופת בית הספר ולימודים

ביפו למדתי בבית ספר בארי, המחנכת שלי הייתה לאה גולדברג, מכיתה א' עד ד' למדתי במשמרת שנייה. כאשר עברנו לחולון בכיתה ו', למדתי בבית ספר גאולים שריכז ילדים ממספר מעברות סביבו – מעברת השומרונים, מעברת הבלוקונים, מעברת העולים החדשים. בחורף, בימים של גשם, הכביש לבית הספר היה מוצף ונעזרנו בעגלות סוס או תלת אופן איתם חצינו את הכביש המוצף. ביום הראשון בכיתה ו' בבית הספר החדש בחולון, היה שיעור תנ"ך. המחנך נכנס לכיתה ונתן סטירה לאחד התלמידים, החברים מסביב סיפרו לי שזה לא חריג ולכן אנחנו כקבוצות ילדים היינו צריכים להוכיח את כוחנו, כי המורים הענישו גם במכות. בכיתה ט׳-י' למדתי בתיכון חדש (תיכון אלון). בכיתה י"א עברתי לבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, סיימתי בית ספר בדצמבר 1963.

שירות צבאי

התגייסתי לחיל האויר במאי שנת 1965 כמכשירן, קורס שסיימתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר. סיימתי את שירותי הסדיר כמכשירן בפברואר 1968 והמשכתי בשירות מילואים. במרץ 1975 נמצאתי מתאים לקורס קצינים בבה"ד 1 במצפה רמון, יצאתי לקורס של שלושה חודשים והשארתי את אשתי ושני בני הקטנים לבד בבית בתקופה זו. שירתי כקצין תובלה במילואים עד מרץ 2003.

הזוית האישית

סבא יצחק במסר לדור הצעיר: במהלך סיפורי אתם יכולים להבחין כי אבי כמעט ולא היה נוכח בעת שגדלתי ובגרתי, כילד או נער הקשר עימו היה חסר לי ושפטתי אותו על כך, שלא לקח חלק פעיל בחיינו. רק כשבגרתי הבנתי את השורש להתנהגותו של אבי, הוא התנהל איתנו כך מפני שלא היה לו ממי ללמוד איך להיות אבא. היום בבגרותי אני מבין ששפטתי אותו לחומרה. לפעמים הזמן עוזר לנו לראות ולהבין סיטואציות בדרך טובה ונכונה יותר, אל תמהרו לשפוט את האחר, קחו צעד אחורה ונסו להסתכל על התמונה הרחבה.

שליו הנכד המתעד: הסיפורים והמפגשים עם סבא היו מרגשים כי הסיפורים עצובים ונגעו ללב. בנוסף, למדתי את סיפור החיים של סבא שלי וגיליתי הרבה דברים שלא ידעתי. סבא גם לקח אותי ואת אחי לטיול למקום ילדותו וזאת הייתה חוויה עוצמתית.