מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי טהר, השנה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה למדתי על מורשתו של סבי. אני רוצה לספר לכם על סיפור העלייה של סבי, סבא אליעזר, על הבריחה מהשואה, אוניית המעפילים ועל החלום להגיע לארץ ישראל.

סבי נולד בוינה שבאוסטריה בתאריך 7 ביוני 1931. בהתחלה הכל היה טוב, הם גרו בוינה כיהודים, מה שהיה רגיל לתקופתו. לאביו של סבא הייתה חנות, הוא הלך לבית ספר, הם חיו חיים רגילים. אך כשהיה סבי בן 7 כל הסיפור התחיל…

הגרמנים פלשו בלילה לוינה ב-10 במרץ 1938, יום זה קרוי ליל הבדולח, הלילה הנורא מכל בו הכל  השתנה. סבי מספר על דברים איומים, את כל בתי הכנסת העלו באש, רכוש של יהודים הוחרם, אנשים וילדים נכלאו, חלקם נרצחו. לאחר המקרה הזה, אבא של סבי החליט שצריך לברוח.

סבא מספר: "חורף 1938. לילה. חושך. אבא לוקח אותי באוטובוס למשרדי הגסטאפו. הוא משלשל לידיהם סכומים גדולים של כסף כופר והם נותנים לנו אישור לעבור לצ'כוסלובקיה". קטע זה לקוח מספר שסבי כתב. בחלק זה הוא ואביו עוזבים את וינה ומתחילים את המסע לארץ ישראל. בצ'כוסלובקיה הקהילה היהודית עזרה להם ושיכנה אותם בצריפים, הם חיו שם במשך כשנה.

באוגוסט שנת 1940, אימא וסבתא שלו הצטרפו למסע וביחד המשיכו לרומניה ועלו על "פאסיפיק", אוניית המעפילים שלקחה אותם בדרך הארוכה לארץ ישראל. הפאסיפיק הינה אוניית מסע בקיבולת של 900 טונות, אבל למעשה היא הייתה שבר כלי. כל שלושה-ארבעה ימים היה עליה לעצור, היא התקלקלה, או שלא היה לה מספיק פחם בשביל להפליג. כך הם שטו במשך שלושה חודשים מרומניה אל חיפה, עוצרים וממשיכים, עוצרים וממשיכים…

בלילה האחרון להפלגה, ממש לפני שהגיעו לחיפה, נגמר הפחם. המלחים אספו את כל מיטות העץ שהיו על האונייה, שברו אותן והשתמשו בשברי העצים כדי להשיט את האונייה אל החוף.

סבא מספר: "כך הגענו לחיפה בבוקר, עמדנו על הסיפון וצפינו בכרמל הירוק והמרהיב, מצפים לרדת סוף סוף מהאונייה העייפה, מותשים גם אנחנו מהמסע. לפתע, קרבו אלינו שתי אוניות מלחמה בריטיות ומהן ירדו שוטרים שמיהרו ועלו לאונייה שלנו, הישר אל הקפטן. בעודם מכוונים אותנו לעגינה, הבנו כי דבר מה השתבש". כאן סבי מתאר את החודשים הקשים והרצון להגיע לארץ ישראל ואת נקודת המפנה: מה הבריטים יעשו? מה יקרה?

הבריטים לא נתנו להם לרדת לחוף של ארץ ישראל משום שעלו בצורה לא חוקית. במקום זאת, כל המעפילים שהיו על האונייה הועברו לספינה בשם "פאטריה" ועימה הם יפליגו למאוריציוס. סבי מספר: "מסענו לא תם. ראינו את הארץ המובטחת ובשעריה לא יכולנו להיכנס". הפאטריה הייתה אוניית נוסעים צרפתית ישנה אשר נפלה לידי הבריטים. במהלך השהייה בפאטריה אנשים ניסו לקפוץ למים בתקווה שיצליחו להגיע לחוף ארץ ישראל, אך ניסיונות אלה כשלו והבריטים תפסו אותם.

ב-24 בנובמבר הגיעה לחיפה אוניית מעפילים נוספת, "האטלנטיק". סבא מספר: "גורל נוסעיה היה כגורלנו, חלקם הועברו באותו הערב לפאטריה. תוכנן כי כל היתר יעברו אליה למחרת. למחרת בבוקר, 25 בנובמבר, בגלל צירוף אנשי האטלנטיק לא נערך מפקד, לפיכך לא כולם היו על הסיפון כמדי יום. ארגון ההגנה, שטמן פצצה בבטן האונייה, סבר כי לא יהיו אנשים בתאים באותה שעה ולכן צפה את שעתיד להתרחש. לימים נודע כי מטרת ההגנה הייתה לפגוע קלות בפאטריה כדי לעקב את גירוש המעפילים, אולם חישוב כמות הנפץ היה מוטעה, העיתוי לא נלקח בחשבון והקרע הגדול שנפער בדופן הביא לטביעתה של האונייה.

הייתי עם אבא על הסיפון. פתאום אני מרגיש וגם רואה שהאונייה נוטה הצידה. האונייה הקרועה דממה. לרגע שקט, רועם ומאיים שרר פתאום ולאחריו החלו צרחות אימה. חור עצום נפער בדופן האונייה והכל קרס. קפאתי מפחד מול הזוועה, משותק מכדי להזיז איבר. פתאום התעוררתי בתוך האנגר ענק. אבוד ומותש חיפשתי בעייני אחר אבא והוא אכן היה שם, גם אימא וסבתא נמצאו."

לאחר מקרה זה הם הובאו למחנה המעצר בעתלית בסוף יצאו משם וגרו בארץ ישראל כאן נגמר מסעו של סבי, והחל מסע חדש.

טהר כפעוטה עם סבא

טהר מוסיפה הסבר על הציטוט הנבחר של סבא: "סבא שלי היה רופא והוא תמיד אומר "נפש בריאה בגוף בריא" – השמירה על בריאות הגוף היא תנאי הכרחי לשמירה על בריאות הנפש."

הזוית האישית

טהר הנכדה המתעדת: במסגרת התוכנית למדנו ופעלנו סביב מיומנויות למידה שונות: "מרחב פתוח חשיבה גלויה", כתיבה, הפקת סרטונים, יצירה, הפקת "עלון לחלום" ועוד,ועוד. בזכות תוכנית "הקשר הרב דורי" למדתי וחקרתי על ההיסטוריה שלי, גיליתי הרבה דברים חדשים ומעניינים שלא היו ידועים לי קודם לכן, וגם היה לי זמן איכות עם סבא וסבתא.