מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך ניתן לי על שמה של סבתי ברכה מצד אבי, עליהם השלום.

 טיול שורשים – 2017

מקום ועיר הולדתם בעיר בקאו (יצורפו מפות שיועברו במקביל). היינו בטיול שורשים בשנת 2017.

לא זכיתי לראות את הסבים והסבתות משני הצדדים ורק בשלבים המאוחרים של חיינו שאנו בעצמינו כבר סבא וסבתא, היינו בבית העלמין של הקהילה היהודית שעדיין חיה וקיימת ברומניה, והגיל הממוצע של כל הנפטרים במקום הייה בסביבות 50-60 שנים. פה ושם היה קבר של זה או אחר בגיל יותר מופלג שחי מעבר לזה.

היות ושליטתי בשפה היא די סבירה, בקהילה היהודית שהגעתי אליה ושאלתי שאלות ברומנית, מייד מישהו זיהה לפי טון דיבורי שאני לא מקומי, וגם הוא הגיע מהארץ לבקר את אמו. שאלתי אותו שאלה פשוטה, הייכן רחוב מסויים? ומייד הוא השיב לי שזה ממש קרוב לבניין הקהילה היהודית.

בהגיענו למקום שעשיתי אחד ועוד אחד למה ששמעתי מהוריי בבית וממה ששמעתי מבני המשפחה האחרים, כלומר מהאחים והאחות של אבי, וירדתי לעומקו של עניין. פשוט תפסתי את הראש וככה בקול למול רעייתי, איך הם לא לקחו עימם מסמכים כלשהם וברחו עם המסמכים ביחד?

שתבינו, רחוב שלם היה שלהם, כיוון שבעומדי במקום אחד עד לקצה השני הפרידו שלושה רמזורים, אתם קולטים ומבינים על מה אני מדבר ומתאר?

הוריי נולדו וחיו ברומניה בעיר שנקראת בקאו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה וכשהמצב נהייה/נראה להם שעומד להגיע אליהם, אבי איכשהו הצליח לברוח ממחנה עבודה שנקרא כך מראשיתו, ובהזדמנות ראשונה שנקרתה בדרכם הם עזבו הכל וברחו לכיוון אוסטריה ושם נישאו,

בשנת 1948 עזבו את כל רכושם ועלו לארץ ישראל. לחשוב שמצבם הכלכלי  שם היה פשוט מצויין – רחוב שלם היה שלהם. הרחוב אותו ראינו אני ורעייתי בביקור השורשים שערכנו שם. התפלאנו שהם לא לקחו עימם מסמכים כלשהם לאשש את מצבם כדי שבבוא היום אם ישרדו את התופת יוכלו הבנים או בני המשפחה הנותרים מצד האחים והאחיות של הורינו להציג בפומבי לממשלת רומניה, כדי שתהיינה ההוכחות נדרשות שרכושם היה קיים ולתבוע משהו. אם היו מסמכים אפשר היה בצורה זאת או אחרת לתבוע את זכויותיהם המינימליות אחרי שיגמרו כל הזוועות שבאו לעולם.

אבי בהגיעו לארץ עסק בתחום הבניין והייה טפסן מעולה שכולם שיחרו לפיתחו ועצותיו לסטודנטים שבאו והלכו לשמוע את מוצא פיו הגיע למרחוק, כך שכל קבלן שרצה את שירותיו נאלץ לקבל את תנאיו במו"מ הכספיים, שהדבר דומה להיום למועסקים בתחום ההייטק.

אמי ניסתה גם היא לשלוח ידה בפרנסת הבית, אבל אבי "הטיל ווטו" כיוון שהפרנסה שהוא הביא הייתה מספקת לכלכלת הבית, להוצאות, לחינוך, ולכל "המותרות" שאפשר לקרוא להם מותרות של הימים ההם.

ראשית מעשה במחשבה תחילה, ורק ארבע שנים של מעט התבססות כלכלית במדינת ישראל הגעתי לעולם (1952) חמש שנים אחרי הגיע אחי, כך שככל שעברו השנים הראשונות של חיינו נאלצתי מכורח הנסיבות להיות הפעיל של הבית מבחינת הליכה לבית הספר, שהשפה העברית עוד לא הייתה שגורה בפי בצורה תקינה, להיות אח בוגר לאח קטן ממנו, ובמקביל להיות עם האימא שעדיין התקשתה עם השפה,  וגם בשלבים מאוחרים יותר עד שהשפה העברית הייתה שגורה בפיה, נאלצתי להיות מתורגמן וללכת עמה למקומות הפשוטים שאמי הלכה כמו מכולת, (מי ידע אז מה זה סופרמרקטים).

אני נולדתי בארץ בעיר יפו, והסביבה הייתה יחסית סביבה שקטה עם עולים שהגיעו ממדינות אירופה, וממדינות ערב וכולם חיו בתוך כולם עם שכנות מצויינת, הבית שלנו הייה צנוע והייה בין 2 חדרים, אבל כולו עולם ומלואו. הכל נעשה מחוץ לבית, כלומר את הכביסה עשו בגיגית גדולה כשיושבים לצידה, "המקלחת הייתה מחוץ לבית" כלומר "החדר אמבטיה" הייה בחצר הקטנה, המטבח הייה צנוע בתוך הבית, הבית תמיד הייה פתוח כיוון שלא הייה מה לגנוב, והמפתחות היו פשוטים ביותר ולא רב בריח של היום.

המשחקים היו פשוטים ביותר, קפיצה בחבל, שלוש מקלות, חמור ארוך, קלאס, ואם הזענו הלכנו לים שהייה במרחק הליכה קרוב, וגם בתי הספר שלי ושל אחי היו בתווך בין הבית והים.

כל בני משפחתי מצד הורי שרדו כיוון שהשאירו את כל רכושם מאחור וברחו ברגע האחרון מהתופת שאו טו טו עמדה להתרגש עליהם.

משפחתו של סבא

אבי הייה טפסן בניין כמו שציינתי קודם, ואמי ניסתה לשלוח ידה בתפירה אבל חדלה מכך כיוון שהחינוך שלי ושל אחי קדם לכל בעיניהם. ההורים שלי היו אנשים קשובים לרחשי הלב של אחרים אבל אבי הייה יותר קשוח ועקשן והייה בלתי ניתן להזיזו מהדרך שהוא חשב שכך צריך להיות, ולעומת זאת אמי הייתה נינוחה והבינה כיצד צריך להתנהל. מאחר וגם האופנה של הימים ההם לא הייתה כמו היום הם התלבשו בצורה נאותה יפה ואלגנטית לימים ההם. כמו בארץ הולדתם שהם חיו בשכונה ובריכוז יהודי, כך הם השתדלו בהגיעם ארצה להיות מרוכזים אחד ליד השני ובמרוצת הזמן הם יתפזרו להם למקומות שונים בארץ כמו חדרה וחיפה. הקשר נשמר ביניהם בצורה האופטימלית ביותר אם ע"י מכתבים או ביקורים אחד אצל השני או השנייה בנסיעה באוטובוס, כיוון שהתחבורה של אז שממקום למקום בימים ההם לקח זמן רב ולא כמו היום.

אבי מכורח נסיבות להגעה למקום עבודה כמו לבאר שבע, ראינו אותו רק בסופי שבוע (דמיינו נסיעה לבאר שבע של היום זה שעה).

ביום יום אמי הייתה בשלנית מעולה שטעמנו מכל סוגי המאכלים, וגם השכנים שלנו שהיו ממדינות ערב, היינו מחליפים מאכלים שונים וכך התוודאנו לאוצר הבלום הקיים אצל כולם. המאכל הידוע ושהכי אהבנו נקרא "ממליגה" שבסיסו הוא קמח תירס שאמי ידעה לעשותו שופרא דשופרא.

מקומות המפגש של בני משפחתי בחו"ל מהמיידע שהצלחתי לדלות מאבי שלא נפתח בקלות לנושא הייה באזור שלהם כיוון שכולם היו בתוך כולם, ומביקורינו שלי ורעייתי (גם בפולין היינו בביקור שורשים בשנת 2018) לפני מספר שנים לביקור שורשים ברחוב שהם חיו נדהמנו ממש מהאושר שהם השאירו מאחור וברחו על נפשם. מהמיידע שהצלחתי לדלות מאבי וממה שראיתי בנוכחותינו במקום לא הבחנתי בבית כנסת בקרבת מקום, אבל בניין קהילה יהודית לנותרים שמבוגרים מאוד כן הייה, אבל ממידע שקיבלתי בקהילה ביקרנו בבית עלמין הייכן שקבורים הסבים והסבתות, וממה שהראה לנו "מתחזק" בית העלמין לפי השמות והתאריכים האפשריים של זמן פטירתם הוא לקח אותנו לאזור המשוער של החלקה והקבר, ומכיוון שלא כמו היום שהקברים הם על בסיס בטון, המצבות היו ברובם מחוקות ושכבו אחת על השנייה.

המצרכים, כפי שזכרוני אינו מטעני היו עדיין בזמן הצמוד לצנע כך שאת המייטב הייה קשה להשיג, אבל לא הייתה בעייה להשיג למי שידו כן הייתה משגת, ולנו בביתינו לא הייה חסר כלום.

השכלתה של אמי לא כללה בית ספר, כיוון שהיא הייתה צעירה מאוד מאבי, ולעומת זאת השכלתו של אבי הייתה עד כיתה ו' ולכן שליטתו החלקית בעברית עזרה לו בהתאקלמות ומציאת העבודה כשעלו ארצה והייה לו קל לנהל את המו"מ, וגם כל הקבלנים של אז דיברו או אידיש או רומנית כך שההתערות במקום הייתה קלה.

בניסיונם של הוריי למנוע מאיתנו הבנה של מה שהם מדברים או מתכננים הם שוחחן ביניהם באידיש, ולכן גם את השפה הזאת קלטתי ושיפרתי בעתיד בזכותה של רעייתי.

בית הורי רעייתי

להבדיל ממני, רעייתי זכתה לראות עד שלב מסויים סבא וסבתא מצד אביה.

שמה אילנה (עוברת מהלנה) היא ושני האחים שלה נולדו וחיו בפולין, (שמה לפני הנישואין הייה גלייכמן) בעיר שנקראת וורוצלאב עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכשהמצב באופק הראה עננים שחורים שמבצבצים ובאים וכוונתי לא למזג האוויר, שמו פעמיהם לכיוון רוסיה, וכשהמצב נרגע קמעא שבו לפולין ושם נולדה רעייתי בעיר בילבה בשנת 1954. היא הצעירה מבין שלושת האחים, וסביבתם הייתה כמובן גם יהודית ולא התנכלות של הסביבה הרחוקה.

כמובן בתקופה של אז במה שנקרא מסך הברזל העזיבה של המדינה לא נעשתה בקלות, ובהזדמנות ראשונה שנקרתה בדרכם אספו את מעט מטלטליהם וממש "ברחו" כל עוד הייה אפשר, כיוון שהם עלו ארצה מעט אחרי קום המדינה, בשנת 1957 ורעייתי לעתיד כמעט בת שלוש שלא זוכרת מאומה, הם הצליחו פה ושם לצאת עם מעט רכוש שעזר להם בהתאקלמות ראשונה.

התיאור של כל מה שתיארתי קודם דומה בגדול גם כאן, הבית שלהם הייה יחסית "גדול" אבל השירותים היו מחוץ לבית והוא אורגן בצורה כזאת שהנוחיות תתאים לכולם. המשפחה כולה הצליחה לעזוב את פולין ובזמנים שונים איכשהו כולם הגיעו לארץ והתמקמו מי במרכז, ומי בצפון.

הורי רעייתי בדומה לשלי, אבי המשפחה פרנס בכבוד מעיסוקו באיטליז, ואם המשפחה דאגה לחינוך ולעזרה בחנות בכל זמן אפשרי. השכלה פורמאלית הייתה מהם והלאה ובית ספר לא ראה אותם מכורח הנסיבות, אבל בהגיעם ארצה מכורח הנסיבות של דאגה למשפחה, בית הספר של החיים לימד אותם הרבה ובעיקר את אבי המשפחה שכל כלכלן בכל בית ספר להשכלה גבוהה לא הייה מתבייש בידע שצבר "בעימותים" מול הרשויות בכל הנוגע להתנהלות היום יומית.

אבי המשפחה הייה עצמאי ולכן מכורח הנסיבות חייב אותו המצב לרכוש רכב לצורכי עבודתו ולכם התניידותם ברחבי הארץ בזמנם הפנוי הייתה קלה יותר שלא נזקקו לאוטובוסים.

המאכל האהוב שאם המשפחה התמחתה בו הוא "הקרופניק" סוג של מרק בריא שהכיל את כל המרכיבים, ואיך אומרים התפוח לא נופל רחוק מהעץ, רעייתי לעתיד שיפרה אותו כל כך שבני המשפחה היום מלקקים את האצבעות וכמובן הוא הייה גם מסמר הערב באירועים ביתיים בימים קרים.

היות ורעייתי בהגיעה לארץ הייתה בגיל כמעט אפס להזכירכם בת שלוש וכל זיכרונותיה נובעים ממה שהצליחה לדלות מהוריה או משני האחים (בביקור שורשים שעשינו שנה לאחר ביקור השורשים שעשינו ברומניה) היא עשתה אחר כך השלמות פאזל הכרחיות להבנת המצב של בוגרת לעומת תינוקת, עם הבית שרעייתי העבירה את תחילת ילדותה והגענו אליו בטיולינו, והדיירים שרכשו את הבית עדיין מתגוררים שם, כיוון שהם בגילה של רעייתי וניסו לסדר לה את הפאזל בצורה כזאת שרעייתי תבין את ההתנהלות של השנים הראשונות החסרות של הימים ההם.

בניסיונם של הורייה למנוע ממנה והאחים שלה הבנה של מה שהם מדברים או מתכננים הם שוחחן ביניהם ברוסית, ולכן גם את השפה הזאת רעייתי קלטה ושיפרה בעתיד עם הזמן. המצב הכלכלי בבית הייה די טוב ובהתנהלות נכונה כיוון שהכסף לא נקטף מהעצים. הסביבה הקרובה והחברים היו גם אלה שהצליחו "לברוח" מהמדינה ולכן שמרו על קשר קרוב, וגם בין הסוחרים בינם לבין עצמם הקשרים היו הדוקים מכורח הנסיבות.

בדומה לאבי שתיארתי קודם, גם כאן אבי המשפחה הייה הדומיננטי והכל הייה צריך להתנהל לפי סדר מסויים. כמובן שכמוני וכמובן רעייתי מכורח הנסיבות שאיכשהו ניסינו בזמנו לתהות על קנקנם ופשר ההתנהגות הזאת, ולמול התגובה שקיבלנו או לא קיבלנו, הבנו שלהבין את מה שהורינו חוו יהיה קשה להבין ולהתמודד מול מצב שהוא בגדול לא ניתן להסבר, כיוון שאיך אפשר הייה להסביר לילד, לנער מתבגר, או לבוגר, מצב או אירוע או אירועים שחוו המונים בפרק זמן קצר שמרגע לרגע הלך והתעצם, והתמשך ולא נראה הסוף באופק.

שמי ברוך בננשטיין

שמי ברוך ברנשטיין, יליד ינואר 1952, נולדתי בארץ ועיר הולדתי היא יפו, ונולדתי בבית חולים פרטי ששמו לא ידוע לי, כיוון שכמו שציינתי קודם גם קשיי השפה של אמי בעברית הקשו עליה את החיים בלאו הכי. אחי נולד בבית חולים צהלון שאוחד עם שני בתי החולים דונולו הרופא א' ו-ב' ושהיום הוא מוסד גריאטרי.

מכורח הנסיבות ונוכח פני המציאות של אותם זמנים, וכיוון שאבי הייה מגיעה בסופי שבוע אני כאח בוגר ועם ידע סביר בשפה העברית נהלתי למראית עין את חיי המשפחה שהתנהלו על מיי מנוחות וספגתי מזה לעתיד לבוא.

ההורים שלי ושל רעייתי הגיעו מהגוש המזרחי כך ששפת הדיבור המרכזית ביניהם הייתה אידיש וגרמה לאווירה נינוחה בכל רגע של מפגשם שלא הייה מחסום שפה ביניהם.

בשורה תחתונה כשבגרתי מעט והבנתי את הליכי הגעת משפחתי הקרובה אליי והמורחבת יותר מהמאורעות שקרו אי שם בארץ הולדתם, וגם של רעייתי, והתחלתי לשאול שאלות במיוחד את אבי לרכישת השכלה כללית על העבר ומהתשובות שקיבלתי לא הצלחתי להבין מה קורה כיוון שאבי לא נפתח אליי כמו שרציתי והבנתי יותר טוב אל תשאל כיוון שלא תקבל תשובות.

המאורעות שנחרטו בזיכרונם היו כל כך לא נעימים שלמרות שאמי הייתה יותר פתוחה מאבי, לא זכיתי לראות את אמי צוחקת או מחייכת ולו פעם אחת. כשסיפרו בדיחה מצחיקה בפורום משפחתי וכולם צחקו, אמי שאלה מה מצחיק כל כך, זה הייה בשלב שהיא כבר שלטה בעברית. המצב הנפשי של שני הוריי ממאורעות עבר שחוו בארץ מולדתם מנעה מהם או יותר נכון גרמה להם לחומה פסיכולוגית לא לצאת מהארץ, שתבינו מרגע הגעתם ועד להסתלקותם מהעולם אבי ולאחר מכן בהפרש של שנה אמי בשנים 1994 ו-1995 (אמי יותר מצער למרות מחלתה הקשה שהיא קיבלה תרופה נסיונית שעלתה ממון רב והייתה מוכנה לקבלה כנסיינית ששיפר את מצבה פלאים, וברגע הסתלקותו של אבי כל רצונה הייה להצטרף אליו) אני מדבר על כמעט יובל שנים.

בקבלת הנשק שלי בסיום הטירונות ברמת הגולן בהגעתם של הוריי לטקס הם שאלו הייכן הם?

פעם נוספת שבני חזר מחו"ל והתכוונתי לבוא לקחתו ביקשתי מאמי שתצטרף אליי ואכן היא הסכימה, כשחיכינו בנתב"ג לקבלת פני השבים, אמי שאלה אותי אם אנו עדיין בארץ?

הילדות שלי ובשלב מסויים, הצטרפותו של אחי חמש שנים מאוחר יותר, עם הילדים האחרים של השכונה שגרנו בה ביפו, ועם בני הדודים שגרו לא רחוק מאיתנו, והיינו בני אותו מעמד, וגיל, היינו פשוט קבוצה ששיחקנו יחדיו, התרועענו יחדיו, איפה הייה כבר ללכת אם לא לים שהייה קרוב? או למסעדה קרובה? או לסרט יחדיו? אולמות הקולנוע גם היו בהתאם לעונות השנה, כלומר, בלי גג לקיץ, ועם גג לחורף. (מקומות הבילוי לא היו כמו היום, סינמה סיטי, יס פלאנט, דרייב אין, וכל השמות הבומבסטים אחרים). המשחקים בשלבי בית הספר היו קלאס, שלוש מקלות, חמור ארוך, קפיצה בחבל, מחבואים, כדורגל, בקיצור לא משהו שיכול לגרום "לעימותים" לא רצויים.

אני למדתי בבית ספר רש"י ממלכתי דתי, ואחי למד בבית ספר דב הוז ושני בתי הספר היו אחד ליד השני ובמרחק קצר מהבית, כך שגם אם היינו "חוצים כבישים" רכבים לא היו אז בכמות שהיא היום.

נתחיל מהגן, שמה של הגננת הייתה פינקה (כמובן מהעולות מרומניה)בבית הספר היסודי נודע לי בדיעבד שמם של שני מורים בעקבות מישהי שעבדה עם רעייתי ומשיחה פה ושם התוודאתי לכך ששנינו למדנו יחדיו, אני הייתי בכיתה ו' והיא הייתה בכיתה ח' ושמם של המורים, אחד כמדומני הייה בשם פרנקל והשני כמדומני המנהל הייה בשם מוזס. (היום שני בתי הספר הללו אינם כיוון שככל שאתם יכולים להבין הילדים של אז בגרו ואינם במקום ולא היה איכלוס למקום מבחינת תלמידים, והיום הוא חלק מהטיילת של ראשל"צ עד הרצליה).

היחסים שלנו עם המורים היו מקודשים כלומר המורה/ים (זכר/נקבה) היו בעיניי הסגנים של היושב במרומים ולא הייה מקרה או מצב שקראנו או ציינו את שמו של המורה בשמו הפרטי, פשוטו כמשמעו. בכל פנייה ציינו – המורה אפשר לדבר? אפשר לציין משהו? אפשר לומר משהו? וכו וכו המשמעת הייתה קפדנית ביותר ולא כמו היום שעל כל צעד ושעל סומכים על האימרה יאללה אחי יהיה בסדר.

אני שומע גם היום שמציינים את שמה של המורה/ים (זכר/נקבה) בלי הקדומת הנדרשת מורה?

זכור לי מקרה אישי שלי שהחלקתי בלשוני וההתנהגות לא הייתה בהתאם למקובל בזמן הרצוי הנ"ל, וזה קרה בשיעור תנ"ך (היו כמובן מקצועות ליבה עם כל המקצועות הנלווים כמו ציור, התעמלות, מלאכה, וכו') "וחטפתי" על הראש, כלומר מי שמכיר את ספר תהילים ופרק קיט המפורסם שהוא הפרק הכי ארוך בספר, כיוון שהתפילות שבו הם בסדר א' ב' עולה עד האות ת' והפסוקים בכל אות לא מסתכמים בפסוק אחד או שניים, תבינו שהייתי צריך לכתוב אותו מספר פעמים, ולא זכור לי כמה פעמים, והיד שלי אחרי זה לקח לה מספר שעות לשוב לאיתנה. תאמינו לי אחרי זה לא העזתי להשתעל אפילו או לצייץ מפחד, או להסתכל על המורה בצורה לא נאותה, ותוכלו

להבין איזו משמעת הייתה בבית הספר, אבל לימודים למדנו כמו שצריך. בגדול למדנו את כל המקצועות האפשריים מבחינת בסיס הליבה האפשריים. חדר אוכל לא הייה בבית הספר למרות שמו ממלכתי דתי רש"י.

מאכל אהוב במיוחד לא הייה, כיוון שמה שאמי הכינה לנו (לי ולאחי) זה מה שלקחנו איתנו להפסקות. לימודים שעסקו או הוזכרו על נושאים מסויימים הטיולים השתדלו להיות למקומות שהוזכרו או נלמדו בהתאם. התלבושת כמובן הייתה אחידה ובהתאם לרוח בית הספר, כלומר שלמרות שמו ממלכתי דתי הוא הייה ברוח התקופה ופתוח ולא פנטי, ובהתאם היו מסיבות הכיתה שלא צרמו לעין וכולם יחסית היו באותה רמה מי פחות מי יותר של רמה סוציו-אקונומית, להזכירכם אלו שבאו מהגוש המזרחי, ואלו שהגיעו ממדינות ערב, כך שמשהו שיבלוט "וידקור" בעין לא ראיתי.

מבחינת הממתקים שהיו מצרך יחסית לא נגיש לכל ילד כיוון שכל המשכורת יחסית הייתה צריכה להיות מנוהלת לטובת הקיום הרגיל וההתנהלות היום יומית המצרך הייה לא בר השגה לכולם, ורק כשאבי הייה מגיעה בסופי שבוע הבייתה כמובן שהתיק הייה מלא ממתקים

מה שזכור לי בגלל היותי אז רך בשנים לא הבנתי את משמעות המונח הנ"ל, ורק ככל שחלפו השנים קישרתי את המונח הנ"ל עם הרקע המשפחתי שהייה נחלת הכלל של כולם. הווה אומר שהמדינה בגלל משאביה המצומצמים ואי יכולתה בזמן הנתון לקלוט כמות אדירה של עולים שהגיעו מקצוות תבל למדינה שזה לא מכבר קמה, השתדלה למקמם ולהושיבם בכל מקום אפשרי שהיו בתים, עם לישבם במקום התושבים הערבים שברחו בגלל המלחמה, או בתים שהוקמו בחופזה, וסטנדרט הבניה של אז לא תאם את סטנדרט הבנייה של היום, ולצערינו אנו שומעים על מקרים של בתים מתמוטטים והמפורסם שבהם, הבניין בחולון שקרס דקה אחת אחרי שדייריו פונו כולם ברגע האחרון בגלל כשלי בנייה של קום המדינה. (בשורה לדיירים הנ"ל מחדשות של חברת אאורה ישראל, עיריית חולון, ומשרד השיכון, כל אחד בתרומתו יגרמו לכך שבתוך 3 השנים קרובות הם יזכו 32 הדיירים להיות משוכנים בדירות של המאה ה-21).

הבתים של הורי וכל בני המשפחה, ושל משפחתה של רעייתי לא היו סוגה בשושנים, אם אפשר לקרוא לבית אכן בית, במונח הנכון הייה מעברה, כלומר איכלסו מכל הבא ליד, ושקורת גג תהייה מעל לראשם.

חווית ההסתגלות בראשיתה הייתה קשה, אבל עם חלוף השנים הבינו המשפחות להייכן הגיעו ועם מי, ונגד מי צריך לנהל את מלחמת הקיום, שלא כמו היום יש הרבה מכל פינה ששומעים מגיע לי, תתנו לי, וכו'. בימים ההם לא ישבו תחת העץ וחיכו שהתפוח יפול לתוך הפה, השכימו בבוקר, ולפעמים לפנות בוקר, והלכו להשיגו "בדם" "יזע" "ודמעות".

חוויות ההתאקלמות בארץ מבחינת ההורים והעבודה הקשה שהם היו צריכים להשיג את מבוקשם למימוש צורכם דרש מהם הרבה תעוזה ומחשבה מחוץ לקופסא.

חוויה אחת שלי שזכורה לי וטבועה עמוק במחשבתי להתנהלות הכספית שלי שתבוא בעתיד, הייתה כשהייתי קרוב לגיל בר מצווה, ביקשתי מאבי 1 לירה (שטרות של הימים של קום המדינה) לצאת לבילוי, אבי פתח עליי זוג עיניים שלא השאירו בי צל של ספק ששאלתי וביקשתי משהו לא הגיוני. תשובתו של אבי הייתה, בני מחמדי בוא עימי מחר למקום עבודתי (זה הייה בחופש הגדול) תהייה לעזרי מספר שעות ככל שתוכל ובסוף היום נדבר, ואם תחזיק מעמד תקבל 2 לירות, עשינו עסק?

תבינו העבודה שהתבקשתי לעשות זה הייה להעביר לוחות עץ לא כבדות ממקום למקום, תביא את זה, תביא את ההוא, תשלוף מסמרים מלוח כזה או מלוח אחר, בגדול עבודה שדורשת יותר עמידה במקום. משכתי את כל היום במאמץ אילעי, ושהגענו הבייתה פרצתי בבכי וחיבקתי את אבי וביקשתי סליחה גדולה.

בהמרת ה-1 לירה של קום המדינה לשקל של היום בחישוב גס, זה כמו לבוא לאבא להגיד לו אני רוצה 2000 ש"ח לבילוי, אתם מבינים כמה חזק הייה המטבע של אז, 1 לירה הייתה שווה 4 דולרים, ומה קרה מאז בגלל האינפלציה שהשתוללה מספר שנים והלירה איבדה מערכה עד תחלופתה בשקל ולאחר מכן בשקל חדש.

התקופה זכורה לי לא הכי קלה, כיוון שעד להתגייסותי לצבא, וגם בגלל שהפסדתי שנת לימודים בגלל היוולדי בחודש ינואר, אפשר להגיד שבקושי סיימתי 10 שנות לימודים. כל המאמצים שעשתה אמי כדי לרשום אותי לבתי הספר הכי טובים לא צלחה דרכה כיוון שגם העברית שלי בשלבים מסויימים לא הייתה איך נגיד את זה "שופרא דשופרא" והמבין יבין. עשיתי מאמצים כבירים לשיפור השפה והשתדלותי הייתה לדבר נכון לגבי זכר נקבה ומספרים, שהיום אני משריש זאת בנכדי החמוד מורי כהן. ההשתדלות גרמה לי להרשם לספריה "ובלעתי" ספרים בקצב רצחני, רק בכדי להעשיר את המילים וגם להתעשר בידע כללי שבסופו של יום אכן הגיעו לידי ביטוי בזמנים מאחרים יותר. ולראיה אם אפשר להגיד שזה טבוע בגנים שעוברים בתורשה מדור לדור, אזי זה עבר דרך אמו של מורי והגיע עד אליו, ועוד היד נטויה וגם עט הסופרים תקצר מלתאר את מעשיו עד הגיעו לבית הספר.

בתיכון שכבר החלתי להראות ניצוצות של התקדמות ובחרתי ללמוד גם צרפתית בגלל הידע שלי ברומנית שהבסיס בגדול במילותיו גם דמו אחד לשני, והמנהל ששמו הייה ברק,  שיבח אותי באוזניה של אמי, הגיעה לי צו הגיוס לצבא, עזבתי את הלימודים והתגייסתי.

חוויות מזמן בית הספר יש לי כיוון שמקצועות הלימוד כללו מסגרות, נגרות, וכו" כלומר מקצועות שלא נדרש להם מאמץ מחשבתי, ולעומתי אמי חשבה אחרת והמליצה לי על חשמל ואלקטרוניקה. כמובן שהתמיכה בלימודים לא השאירה צל של ספק שאקבל אבל בסופו של יום קיבלתי את הצעתה של אמי. כמובן שזה השפיעה על החלטותיי לאחר השירות הצבאי בתקופה הזאת של ניצני הבגרות וככל שהתקדמו השנים, כמובן שפה ושם ניסיתי תנוער נוער, אבל לא לאורך זמן חוויות מיוחדות מהתקופה הזאת לא זכורות לי באופן מיוחד, אבל תקופה מסויימת שכן זכורה לי הייטב שנרשמתי למועדון בקרבת ביתי שלימד אותנו לבנות מטוסים מבאלזה, מטוסי קרטון שהיו מגיעים עם בטאון חיל האוויר, וכל זה הכניס בי עניין ולימד אותי, וגילה לי, שיש לי סבלנות של ברזל עם רק אתמיד בעשייה של משהו שדורש "תחת" כלומר לא למהר ולבצע בסבלנות. התחביב הזה נמשך לאורך שנים כיוון שנרשמתי לקבלת בטאון חיל האוויר בקביעות כיוון שבכל חוברת הייה מטוס.

המוזיקה הייתה מוזיקת שנות ה-50, 60, 70 שכללו כמובן את החיפושיות, הצלליות, הפלטרס, אלביס, קליף ריצ'ארד, וכמובן הרשימה ארוכה של המוזיקה הנהדרת שלהם. כל המוזיקה של אז כמובן הייתה על תקליטים ולא כמו של היום שבהתקן של מחשב ניתן לדחוס עולם ומלואו.

את התקופה הזאת נחלק לשניים, כאשר תקופה ראשונה של השירות הצבאי נמשכה 3 שנים בסדיר. (שירות מלא בגולני שעימי בתקופת הגיוס וההגעה לבסיס הקבע שלנו שירת צחי נוי מאסקימו לימון, וזמן קצר אחר כך הוא נעלם כיוון שגילו את כשרון המשחק שלו, והעברה מחיל קרבי לחיל "קל יותר" דרשה פטור עקב בעיות נפשיות או יציאה על אלונקה והמבין יבין).

את התקופה השניה נתאר כיציאה לחופשה של חודשיים וגיוס למלחמת יום הכיפורים שנמשכה חצי שנה. כמובן שמעבר מאזרחי לצבאי, מלימודים לתעסוקה מבצעית גרמה למצב שרזיתי בצורה רצינית, ובהגיעי לביתי אחרי כחודש, אחרי שאמי שאלה אותי לשלומי, שאלתה השניה הייתה, מה קורה בצבא אין אוכל?

למרות האימונים המפרכים עשינו הכל בצורה פטריוטית כיוון שידענו שעתיד המדינה תלוי ביחידות הקרביות שמה שעמד לנגד עיננו הייתה תמיד הסיסמא "זעה חוסכת דם" ואת זה שיננו לנו השכם והערב.

השירות הצבאי בגדול הייה שירות שאם מחזירים את הזמן לאחור בשתי ידיים אני מוכן לעשותו שוב. חוויות שלי מהצבא הסדיר שלי של אז, כלומר הצבא שאני שירתתי בו לא דרש עו"ד שיהיה לצידו של כל חייל שיצא לפעילות מבצעית. כל פעולה כמו היום שהשב"כ מבקש את עזרת הצבא בקבלת ידיעת זהב על מקומו, תמיד לפני היציאה המפקדים שיננו לנו שאת הפקודה העיקרית שבנוהל עצירת חשוד יורים באוויר ומזהירים, רק חצינו את הבסיס בחצי ס"מ המפקד הבהיר לנו שקודם יורים באוויר של הריאות ואחר כך שואלים את "המת" למה כיוונת לעברינו, והוא הבהיר לנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שצמד המילים הנוראיות "הוא הייה" לא מתקבל על הדעת.

חוויה נוספת שחוויתי שנאמר לנו שאם נתקל במחבלים וכולם יוצאים שלמים והצד השני מצטרף לשאידים, הכיתה שתהייה בפעילות הנ"ל תצא לבונוס של קורס צניחה. רצה הגורל ובפעילות של החברה שלי שהיתי בבית לאחר פעילות מבצעית ותורי הייה לצאת שבת, בשמונה בבוקר בשבת אני מתעורר כמו סופה ומבקש מאמי לפתוח את הרדיו כי תחושותי היו טובות לנושא הנ"ל, ואמי אומרת לי תישן תישן, מה קרה? מה חלמת?, ובחדשות אמרו שכוח צה"ל בפעילותו בגזרה איקס חיסל מחבלים כך וכך, וכמובן שאמי לא הבינה על מה מדובר וחזרתי לישון.

חוויה נוספת משירותי הצבאי הייתה בשהותי בחרמון בשנת 1971/1972 כשירד שלג כבד במשך ימים רבים ודרכי הגישה השתבשו לחלוטין, אוכל אכן הייה בשימורים לחודשים אבל מוצרי השקם אזלו וביניהם כמובן איך לא הסיגריות, כמובן שאספקת שקם הס מלהזכיר, ואם רציתם להיווכח איך מנקים מוצב במצב כזה הייתם צריכים לראות איך המכורים לעישון ניפו במסננת את החול או החצץ רק למצוא בדל סיגריה לעישון.

חוויות שלי משירות המילואים לא סוגה בשושנים ואפשר להגיד בגדול שאני הלום קרב וידעתי איך להתנהל במרוצת השנים, שכל אירוע שטומן בחובו תזכורות מהצבא, כמו יום הזכרון, או תזכורת שמזכירה את הצבא על שלל פעולותיו לקראת ימים נוראים כאלה, אני פשוט מתרחק מהמדיה על שלל המגוון הרחב. כמובן שמדובר בחברים שנפלו בדרך, ופעולות שאני גם בדיעבד מתברר שגרמתי להם בצורה עקיפה ובלי ידיעתי בשלב ראשוני, ואירוע שקרה הייה כשצה"ל חצה את תעלת סואץ ובשלב מסויים נתבקשה יחידתי שהורכבה משלל יחידות, כיוון שמלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו לא מוכנים, ואת כל המילואימנקים ללא יחידות צוותו ליחידה אחת "וזרקו" למערכה, ובשלב הזה נתבקשנו בחציית התעלה לתפוס עמדה על ג'בל עתקה שמשקיף על העיר סואץ שבשהות צה"ל במקום זה עזר בכיתור הארמייה השלישית של המצרים. נתבקשנו להתחפר במקום עם הכלים המעטים שהיו לנו ולתפוס עמדה ליד כל זיז של סלע שבלט להגנתינו, וכך עשינו, ובשלב מסויים כשניקיתי את הכלי נשק הכבד המחלקתי פלטתי צרור ללא כוונה לאופק המצרי, כמובן שברשת מייד קמה זעקה גדולה, "מי המשוגע שיורה" והקצין שלי קפץ עליי והסתתרנו במידת האפשר. התגובה המצרית לא אחרה להגיע וחטפנו הרעשה כבדה, נפגעים בצידינו לא היו אבל לנמל סואץ נגרם נזק כבד וכל האוניות שבו "נעלמו" כלומר הוטבעו.

חוויה נוספת שזכורה לי מאוד מאוד, כיוון שקווי האספקה של צה"ל לתוצרת החקלאית או האוכל התארכו פתאום למימדים שלא היו ידועים קודם, נאלצנו להסתפק במה שהגיע לבסיס ובאחד הפעמים "ירדתי רצח" על אשכול בננות תרתי משמע, כיוון שזה מה שהייה לאכול. (אתם יודעים כמה בננות יש באשכול, לא כן?) חוויה נוספת שזכורה לי כמובן שהיא מצחיקה, מכיוון שכל המהלכים וכל הפעילויות הצבאיות נעשו בחופזה וכמובן שאני כחייל צריך בסופו של יום לישון פה ושם, וכמובן מיטות לא היו, באחד הבתים שהיינו פירקתי דלת והנחתי אותה על 4 בלוקים ופרשתי שמיכה, לי אין בעייה לישון גם על חצץ.

כמובן שהשירות במילואים שנבע בעקבות המלחמה פיצה אותי וכמובן את יתר אנשי המילואים באפשרויות ללמוד שנה יום או שנתיים ערב, וכמובן ניצלתי את זה ללימודים. שירות בקבע לא הייה לי אבל שירות צבאי במקביל שדימה שירות בקבע כן הייה לי כיוון שהייתי אזרח עובד צה"ל ולמראית עין הגענו לעבודה בבגדים אזרחיים, ורק חש הצבא שמשהו עומד להתרחש או להתבצע נתבקשנו להשאר, וכמובן שהודענו למשפחה שהיום לא חוזרים הבייתה.

החוויה משירותי הצבאי בסדיר, ומאוחר יותר כמילואימניק במלחמה גרמה לי להיות יותר מודע בעבודתי כאזרח עובד צה"ל וקשוב יותר לצרכי החיילים במכשירים שתיקנו.

מייד בסיום המלחמה ניסיתי לחזור לעבודתי שהייתה בתדיראן וכמובן שנקראתי בצו 8, האחראים עליי הבטיחו לי שמקום עבודתי שמור לבואי, לא שמור ולא כלום, נתבקשתי לא לחזור. כמובן שאין חברה, אין משפחה עם ילדים שצריך לדאוג, מה עושים שומעים בקול ההורים והולכים להרשם ללימודים, ותבינו אין לי בגרות, ולא סיימתי 12 שנות לימוד, אבל רצון ברזל יש לי עודפים. בעצת אמי נרשמתי ללימודי טכנאי אלקטרוניקה שבמקביל בית הספר קיבל חסות של אוניברסיטת ת"א כיוון שהייה מחסור כבד בבעלי המקצוע הנ"ל ולכן התעודה שבסופו של יום שקיבלנו בתחילה כתעודת סטודנט וגם בסופם של הלימודים הללו הם הוכרו ע"י כל גוף רשמי ובכללותו הצבא, וזה גרם לי לנמרצות יתר להצלחה. ומאוחר יותר כטכנאי אלקטרוניקה יכולתי להתקבל ביתר שאת לכל מקום עבודה שחפצה נפשי כיוון שהצלחתי להשלים את כל מה שפספסתי בתקופה לפני הצבא, השלמת בגרות, וקבלת תואר, שישמשו אותי אחר כך במהלך 40 שנות עבודתי כאזרח עובד צה"ל.

מאחר ותמונות לא יכולתי לצלם ואפילו התמונות שכן צילמו אותי מבחינת סודיות העבודה לא יכולתי להציגם בפומבי, וגם אם הייתה לי תמונה היא לא שיקפה במלואה את עבודתי ולכן התמונה שאני מצרף היא תמונה כללית של מה עבודתי שיקפה באמת לגבי העבודה שהתעסקתי בה 40 שנים.

איך הכרתי את בת זוגי?

רעייתי הנוכחית הייתה שלישית בין חברותיי, הראשונה הייתה במשך 3 שנות שירותי הצבאי שידעתי ב-99% מתי אני אמור לצאת, וכמובן כתבתי מכתב או גלויה, ואם אפשר הייה לצלצל בטלפון היה עדיף, אבל הייכן הייה הטלפון הפנוי בבסיס שיכולנו לנהל שיחה כמו היום בסלולארי. ה-1% הבודד כמובן הייה תלוי בפעילות המבצעית (להזכירכם שירתי בגולני, ובפעילויות צה"ל שתמיד שמעו ברדיו, כוח צה"ל פעל כאן, כוח צה"ל פעל שם, חזרו ונישנו בתדירות גבוהה ולכן היציאות פה ושם נידחו). "הברזה" אחרונה שהייתה בסיום שירותי גרמה לי לנתק קשר סופי, וחברתי זאת המשיכה פה ושם ללחוץ על אמי, שכמובן נסיונותיה לא צלחו.

השניה בין חברותיי הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממש הייתה בנויה לתלפיות כמו שאומרים במחוזותינו אנו, ובהזדמנות ראשונה כשהלכנו לים והיא הייתה עם ביקיני שלא הייה נהוג אז כל כך, הבנתי שלזה אני לא כל כך מתחבר, כיוון שדמיינתי לעצמי שכל מחשבותיה יהיו "להראות טוב בעתיד" והמבינה תבין.

השלישית בין חברותיי היא כמובן אהבת חיי הנוכחית שהכרנו דרך "שידוך בין חברים" מישהו ככה הציעה לי, ברוך יש לי מספר טלפון בשבילך, מה אכפת לך תנסה, מה יש לך להפסיד? ואכן, חייגתי למספר, תארתי את עצמי, בגדול מה אני עושה (היית בזמן לימודים) מה תחביביי, ומה אני מחפש באישה העתידית, בקיצור ולעניין.

אהובתי לעתיד, הציגה את עצמה ומה היא עושה, בקיצור בחורה תמימה לחלוטין תרתי משמע, שמאוחר יותר נוכחתי לדעת שהיופי הפנימי שלה מושך יותר מהיופי החיצוני. כמובן הצעתי להפגש אצלה בבית (לא ברחוב או במסעדה לא בדיסקוטק כמו שנהוג היום) כדי שגם הוריה יוכלו להתרשם ממני, וזאת הייתה תקופת הקיץ ששרצתי הרבה בים וכמובן הייתי שזוף בצורה רצינית.

אימא שלה שראתה אותי לראשונה אמרה משפט באידיש כיוון שחשבה שאני בן עדות המזרח, (להזכירכם העולים שהגיעו מהגוש המזרחי שאפו עד חורמה שאשכנזים יתחתנו עם מוצאם בגלל מגבלות השפה) ואני עניתי לה בשפה שלה וזה שבר את הקרח וניתץ את המחסום הפסיכולוגי. מספר פגישות אחרי זה, כמובן שנפגשנו בהתחלה כמעט יום יום עם הפסקות לצרכי הלימודים שלי, אהובתי הזמינה אותי לארוחת ערב, בנימוס מירבי הודיתי על ההזמנה וכמובן הגעתי ובהזדמנות ראשונה שנקרתה בדרכי שאלתי את אהובתי ככה בנימוס מי הכין את הארוחה, היא השיבה שהיא עצמה טרחה והכינה, וזמן קצר אחרי זה הצעתי לה שנחייה יחד לעולמים ב"ה.

כמובן שנענתה ברצון ובערך 8 חודשים אחר כך כבר היינו בעל ואישה כדת וכדין, ולמרות שהיא ידעה שאני בשלבי לימודים מתקדמים היא לא מצמצה ולקחה על עצמה את הפרנסה, כמובן שעברתי לגור בדירת הוריה להקל עליי ועליהם במקביל.

בשעת הצורך גם הוריי נטלו חלק בלימודים שלי שכללו במקביל את השלמת בחינות הבגרות, חיזוק מסויים באנגלית, שעשיתי כיוון שזה דרש בעתיד ידע מסויים לתואר טכנאי אלקטרוניקה, וכמובן השלמת כל הבחינות של התואר לקבלת הדיפלומה העתידית.

הולדת ילדינו – סמוך לסיום לימודיי אהובתי הייתה כבר בהריון מתקדם (בית באופק הייה במאמץ מסויים מצד הוריי ויותר מצד הוריה) וכמובן העתיד עמד להשתנות מקצה לקצה עם ילד, ואיך אומרים אצלינו, מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. זאת הייתה תקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולצבא חסרו הרבה טכנאים, נציגה מטעם הצבא הגיעה עם הצעת עבודה להתקבל כאזרחים עובדי צה"ל, ובתמורה נקבל את כל הנדרש להשגת הדיפלומה, כמו זמני הכנת פרוייקט, כל החלקים הנדרשים, מהנדס מלווה לפרוייקט, הצעה קוסמת שבמקביל להיותה של רעייתי בהיריון כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים, והתנאי הייה שנחתום ל-5 שנים.

בהגיעי לביתי סיפרתי את קורות חיי בלימודים וכמובן שרעייתי הסכימה למרות שהמשכורת לעומת השוק החופשי הייתה אפסית, אבל מה שהייה חשוב לי ברגע האמת זאת התעסוקה וכניסת משכורת לבנק. ה-5 שנים חלפו ועברו עוד 7 כפולות של 5 שנים ויצאתי לפנסיה אחרי 40 שנות עבודה. במרוצת השנים והקורסים הנלווים משכורתי השתנתה פלאים והתביישתי לספר לעומת הקורה בשוק החופשי. הזמן עשה את שלו במהירות ותוך זמן קצר מרגע הולדת הבן, נולדה לנו בת נוספת שההפרש ביניהם הייה שנה ורבע שנחשבו כתאומים, מבינים זוג צעיר עם שני זאטוטים (אני אוהב ילדים והתפללתי בכל היריון של רעייתי לחמישייה, מבינים? משכורת אפסית ואני מבקש חמישייה?) חמש שנים נוספות והצטרף בן נוסף.

החינוך שלי ושל רעייתי הייה לעילא ולעילא וקיבלו מאיתנו הכל, וגם כשבגרו ורצו השכלה גבוהה הבטחנו שיקבלו הכל, רק הבת (אמא של מורי לעתיד לבוא) המשיכה להשכלה גבוהה והגיעה לעשות דוקטורט, אבל אז שינתה דעתה מקצה לקצה, וויתרה על הדוקטורט כיוון שרצתה להקים משפחה ואמרה לי שאני חייב לה את התואר הנ"ל. הבן הבכור נרשם גם הוא להשכלה גבוהה ועם חלוף הזמן וויתר על כך, והבן הצעיר סיים רק 12 שנות לימוד עם תואר כמו "באסקימו לימון, בגרות שפת ים".

היום שלושתם מתפקדים כתותחים כבדים כל אחד בתחומו בשטח ההייטק, כאשר שני הבנים בלי תעודות השכלה גבוהה, כמו הבת הם אנשי אבטחת מיידע מצויינים בחברות גדולות.

הולדת נכדינו

עם התקדמות השנים והזמן שעשה את שלו נולדו לנו משלושת ילדינו 7 נכדים שכמו שציינתי בפתיח שלי כשנפגשנו לראשונה במפגש הבין דורי סבא ונכד, שמורי בגלל כשרונו הוא הנכד המועדף עליי, ושלא תבינו אותי לא נכון, אני פשוט "סבא שמטורף ומשוגע" על כל האחרים אבל מורי הוא בשבילי יחודי.

מורי מרגע היוולדו משך את תשומת ליבנו, שלי ושל רעייתי על כל צעד ושעל שהוא עשה, והדבר הגיע לידי ביטוי כבר בהיותו בין 10 חודשים כשפתרתי תשבץ הגיון הוא משך לי את העיתון מהיד ועשה כמוני מעלעל בעיתון. בגיל 3 הוא ביקש ממני ללמד אותו את אותיות ה-א' ב' כדי שהוא יוכל לדעת לקרוא. בגיל 4 הוא ביקש ממני או מעט מאוחר יותר ביקש ממני ללמד אותו מספרים כדי שאוכל ללמדו שעון אנאלוגי ולא דיגיטלי, דיגיטלי הס מלהזכיר הוא שלט לגמרי. בגיל 5 הוא ביקש ממני ללמד אותו אנגלית ובמקביל ללמד אותו חשבון קשה, כוונתו הייתה להתמצא בחשבון. מהגיל הזה ואילך כששמתי לב שכל רצונו להשכיל כמה שיותר, העלתי נושאים באוויר והוא שיתף פעולה.

השרשתי לו את המונחים במספרים/מונחים שקשורים לזכר ונקבה.

בגיל 6 בתחילת דרכו בבית הספר והיותו בולט על כל צעד ושעל הייתי מוכן ללכת לקראתו לכל גחמה שלו בכיף. וכל בקשה שלו בלימוד אותיות אנגלית שמחוץ למערכת הלימוד שיננתי לו בכיף. ברור מאליו שהלכות הנימוסין של חנה בבלי עליה השלום הפנמתי להם, לכל נכדיי מגיל אפס קרוב להולדתם, כלומר בבקשה, סליחה, תודה, היו שלושת המונחים שהיו מושרשים כל כך עמוק בתוכם עם חלוף השנים, שאם היו פה ושם מפספסים אחד הייה מתקן את השני שאם לא כן הם היו אומרים אחד לשני, "שסבא יוריד לכם את הראש" במובן מטאפורי כמובן, וזה שריר וקיים עד עצם ימים אלו.

מורי בהיותו זאטוט בין 3 כמדומני הגננת אמרה משהו ואת משפטה היא לא סיימה באחד משלושת המונחים שציינתי ומורי השלים לה את המילה הרצויה. כשהאמא הגיעה לגן שאלה אותה הגננת מה פשר ההתנהגות הזאת, והאמא ענתה שזה החינוך של הסבא.

בתחילת כיתה ה' כשציינתי באוזניו, נו מורי מתחיל להיות קשה החומר, אהא? בלי מצמוץ, מורי ענה לי שכן אבל בזכותך סבא זה קל.

אירועים מיוחדים שבהם המשפחה חוגגת יחד – בעיקר אנו מתכנסים כשיש ימי הולדת, או בפרוס השנה החדשה או בפסח, שאז אנו עוברים בין אחד לשני, אבל בסופו של יום מתכנסים כולם אצל האמא/אבא כלומר הסבתא/סבא שעכשיו כשכל הנכדים יחסית גדולים, יש להם דרישות למאכלים מהסבתא אילנה ששמה יצא למרחוק בענייני ממטבח, וסבא ברוך על הקפדתו בענייני הלכות הנימוסין. כמובן שכל הנכדים מכנים אותי בוב הבנאי כיוון שידי בכל ויד כל כלבו, כלומר אני המקצוען של המשפחה.

מאז ומתמיד הקפדתי להתעניין על כל דבר שיכול למשוך את תשומת ליבי, וכעת כשמשפחתי התרחבה אני כולי נמצא בתחביב העיקרי שלי, הכנת סרטונים לכל נכדיי, כלומר הסרטונים כוללים תמונות עם קטעי ווידאו כאשר אני משלב בתוכם כתוביות, אפקטים, מוזיקה שמתאימה לאירוע, וכל פרט אחר שיכול להבליט את המאורע שלשמו התכנסנו או דיברנו עליו.

הסבתא היא יותר בענייני הבית, וכל נכד/ה יודע/ים שלסבתא פנית לא טעית, אם זה לגבי מאכלים מיוחדים, עוגיות מיוחדות בצורות שונות או טעמים שונים, תפירות, רקמות, וכל סוגי התיקונים למיניהם. אם יש בקשה לארוחת ערב מיוחדת כמובן שזה יבוצע. אם יש בקשה לארוחת צהריים מיוחדת כשאנו במשמרת הביביסיטר כמובן שזה יבוצע. אם יש בקשה לארוחה שמוזמנים לחג הס מלהזכיר הכל מוכן מראש.

העיסוקים שלנו היום ממלאים את זמנינו מרגע שפרשנו אני ורעייתי לגמלאות בהפרש זמנים קרוב אחד לשני. העיסוק עם הנכדים החל עוד בזמו היותינו פעילים בעבודה הרגילה, כיוון שכמו שציינתי קודם שאני אוהב ילדים אז כשהתחילו להגיע לעולם נכדינו, והראשון ביניהם מורי שלא חסכתי עליו את התשבחות כולי וגם רעייתי היינו שקועים עמוק בשילוב של זמנינו עם הזמו של נכדינו, ותיכננתי את הזמן כך שאוכל להיות צמוד למורי מרגע שהוא הבין שהוא יכול לסמוך עליי.

העיסוקים שלנו כסבתא וסבא מתוכננים כך שנוכל לשלב בו גם את הזמן הנדרש לנכדינו, לזמן הפנאי שלנו, וגם אם יש תחביב של נכד או נכדה שנוכל להשתלב בזמנם ולמלא אחר רצונם על הטוב ביותר.

כרגע הגשמת החלום שלנו התגשמה "במלואה" ולו מהסיבה הפשוטה שיש לנו 7 נכדים וכמו שציינתי קודם רציתי יותר, וציינתי זאת לילדיי על כל צעד ושעל שנהייה לצידם על כל צעד ושעל במילוי מחסורם במידה ויתקלו בקשיים. חלומינו כרגע כסבתא וכסבא שנזכה לראות דור רביעי מצליח, כלומר שנכדינו יתבגרו ויצליחו בכל מעשה ידיהם ויביאו לעולם ילדים משלהם ואם הגנים כמו שאני מבחין מהזמן של הורינו עליהם השלום, הגנים הבריאים יעברו בתורשה וב"ה שנזכה לראות את המוצלחים העתידיים.

בזמן הקורונה כשהייתה המגיפה בשיאה כמובן שהסתגרנו בביתנו ונשמרנו לנפשותינו, ורק המחלה הראתה סימני דעיכה, חזרנו לסורינו כלומר שיבה למשמרות הבייביסיטר כיוון שההנתקות מהנכדים שיגעה אותנו לחלוטין.

מסר לדור הצעיר

כל חלום הוא בר השגה אם יש מעט עזרה נדרשת, מעט רצון, ומעט יכולת, שבאים לידי ביטוי בזמן הנכון, ברגע  הנכון, עם כיוון נכון, של בוגר אחראי הכל אפשרי. ב"ה אנו סבא וסבתא של מורי מתקרבים בצעדי ענק לחגיגת יובל להכרותינו.

הזוית האישית

סבא ברוך: התרגשתי מאוד להגיע לתוכנית יחד עם נכדי מורי ולספר לו את סיפור חיי מאחל לו הצלחה והרבה בריאות.

מורי: התרגשתי שסבא הגיע לבית ספרי ולמדתי המון על ילדותו.