מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה שלי

שמי שלמה ברסלר, נולדתי בשנת 1950 בארץ בלרוס, שלשעבר הייתה חלק מברית המועצות, בעיר גלובוק. ורציתי לספר על עלייתי לארץ ישראל. הוריי לובה ויעקב תכננו לעלות לארץ בשנת 1958 כאשר הייתי רק בן שמונה שחי ברוסיה הלבנה (בלרוס). בארץ מולדתי אסרו עליי ועל משפחתי לעלות לארץ ומשום כך אחותי, הוריי ואני נאלצנו לנסוע לפולין במכונית כאשר הנסיעה ארכה כשבע עשרה שעות. יצאנו לדרכים בשעות הערב המאוחרות והגענו בשעות הלילה ביום למחרת. הנסיעה לא הייתה כל כך קשה לפחות עבורי אבל עבור אבי זה היה קשה מאוד הוא היה ער כל הלילה ונהג בחושך בזמן שאני מאחורה מנמנם לי.

כשהגענו, גרנו בפולין למשך שנתיים מכיוון שהיו מלא טפסים וניירת למלא בקשר לעלייה. לאחר שנתיים נסענו מפולין לוינה (אוסטריה). במשך יומיים, נציגי הסוכנות היהודית עזרו להוריי בהשלמת המסמכים הנחוצים. משם נסענו ברכבת לנאפולי שבאיטליה שמוכרת גם כעיר נמל ושם עלינו לאוניה אבל להפתעתי, היו שם המוני ילדים עניים שקיבצו נדבות.

כשעלינו על האונייה הם אמרו לי ולשאר הילדים באיטלקית "צ'או, צ'או במבינו!" ובעברית "שלום, שלום ילדים!". עליתי על האונייה כולי מחויך ומרוגש והתחלנו להפליג. תהליך ההפלגה נמשך כשלושה ימים. כולם על האונייה ידעו שפות שונות כמו: איטלקית, הונגרית, רוסית, צרפתית, רומנית ועוד אבל מכל האנשים שהיו על האונייה היה הכי קשה לתקשר עם הצוות שדיבר רק איטלקית, כי אם אני רעב או צמא או שאני בכלל רוצה ללכת לשירותים אבל אני לא יודע איפה הם אז איך אני שואל אותם. אז בעצם תקשרנו בפנטומימה. בהתחלה היה טיפה מאתגר אבל התחלנו לייצר סימנים משלנו. באחד הימים כשהלכתי לחדר אוכל לא היה הרבה אוכל אבל כן היו בננות. וכשראיתי אותן נבהלתי מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שאני רואה בננה! החלטתי לנסות והטעם היה מוזר ולא לטעמי, אבל עם השנים בישראל התרגלתי, פתאום זה נהיה טעים. בכל חדר היה מיטות קומותיים של שתיים או שלוש קומות ותמיד ישנתי בקומה התחתונה כי הים היה ממש סוער ובלילה אנשים היו נופלים מהמיטות וכך אם אני הייתי נופל זה היה נזק קטן לעומת מי שנפל מהקומה העליונה.

עברו שלושה ימים ושני לילות וסוף סוף הגענו לישראל! היינו בנמל חיפה וקפצו מעלינו דגים יפים שקפצו לגובה עצום בסך כמה עשרות מטרים, הייתה התרגשות גדולה.

באותה תקופה גרתי בעיר צפת. בית מרווח יותר מהבית בבלרוס, בעל שלושה חדרים ונוף יפיפה אך להורי היו בעיות כלכליות מכיוון שאמי לא עבדה והייתה עקרת בית, ובגלל השואה אבי לא יכול היה ללמוד מקצוע שדורש אוניברסיטה או בית ספר מקצועי אז הוא היה חקלאי ומקצוע זה לא דורש למידה מקצועית. בנוסף, לא ידעתי לדבר עברית! בשבילי לא לדעת לדבר עברית במדינת ישראל זה איום ונורא .אז בבתי הספר לא הייתה כיתה או מורה שמלמדת איך לדבר עברית, לכן נאלצתי ללמוד שפה חדשה לגמרי לבד בביתי. כל יום אחרי בית ספר אהבתי להביט מחוץ לחלון ביתי ולבהות בנוף המרהיב של העצים, הפרחים ואפילו ראו את ים  הכנרת, ממש דומה לתמונה מצוירת.

גרתי בצפת במשך חצי שנה ולאחר מכן עברתי לכפר סבא כי בצפת היה מאוד קשה לגור מבחינה פיזית. הסיבה לכך הייתה שבכל מקום היו מדרגות, עליות וירידות… ובכפר סבא יותר נוח לגור ולחיות שם. כיום אני עדיין מתגורר בכפר סבא וחי חיים מופלאים עם אשתי הנהדרת גיטה, בנותיי: טלי ונטע ברסלר, ונכדיי: נועה ולילך מוזיקנט ויובל  ראובני.

הזוית האישית

נועה מוזיקנט: אני שמעתי את הסיפור האישי שלו כל כך הרבה פעמים, אך לא במלואו ומאוד התרגשתי כששמעתי במלואו, כי הבנתי שגם אם היה לו עצוב הוא תמיד היה והוא עדיין אופטימי. אז אני מאחלת לך להישאר אופטימי ושנמשיך לכייף ותיהיה רק בריא ומאושר.