מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה, אני סבתא של דניאל, ומשתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

ברצוני לספר לך, דניאל, על חוויה שנזכרתי בה, שקרתה לפני 48 שנים בדיוק, בחודש פברואר שנת 1973. הרקע לסיפור שלי הוא המצב הביטחוני שהיה מתוח מאוד, ארצות ערביות איימו לגרום לישראל נזק, היו איומים של טרוריסטים לפגוע במטרות ישראליות, עד כדי להפיל מטוס עם חומר נפץ בלב תל אביב. לכן בשנה זו (1973), בחודש פברואר בשעות הצהריים, נראה מטוס לא מזוהה מגיע לכיוון גבולות הארץ באזור סיני שהיה אז שטח שלנו. אחרי זיהוי ואזהרה לצוות המטוס שלא נשמע לאזהרות חיל האוויר של ישראל, צה"ל יירט את המטוס שהופל בסיני. התברר אחר כך שהמטוס היה של חברה צרפתית שהיה בדרכו מטריפולי שבלוב לקהיר שבמצרים. אנשי צוות המטוס התבלבלו בניווט בגלל מזג אוויר סוער שהיה באותו יום, היו סופות חול שהפריעו טייס לנווט ובגלל שהגבול קרוב בין מצרים לישראל, הטייס איבד את עשתונותיו וחייל האוויר שהזהיר את הצוות, יירט אותו. המטוס שהופל בסיני התרסק ועלה באש. על הטיסה היו כ- 115 נוסעים אזרחים, מרביתם נהרגו ומתו, רק חמישה מהם ניצלו.

חלקי בכל הסיפור הזה: הייתי במשמרת בבית חולים סורוקה בבאר שבע. מההנהלה הודיעו על כוננות ושלא יוצאים הביתה. אז החלו להגיע מסוקים לרחבת בית החולים שמהם הורדו בזה אחר זה גופות מכוסות של נפגעים, מרביתם ללא רוח חיים. רק עשרה איש מהנפגעים נשמו, הם היו במצב קשה. הם הובאו מיד למחלקות כשהם מפויחים ונושמים בכבדות וריח חד של שרפה מהם.

כל אחד שהגיע – התפקיד שלי היה להעריך את מצבו לשים לו ידונית עם מספר, כי לא ידענו את השמות של האנשים, הם כונו 'אלמוני' ו'פלוני'. אני זוכרת בחורה יפה ללא רוח חיים שלאחר מכן התברר שהיתה הדיילת על המטוס. הפצועים שהועברו למחלקות הועברו בעיקר למחלקת כוויות, שם טיפלתי בפצועים שהגיעו.

לאחר מכן במשך יותר מחצי שנה טיפלתי בהם במחלקת הכוויות ונקשרתי עם אדון בשם עבדללה שחזר להכרה וסיפר שהוא מירדן והיה בטיסה מלוב לביתה.  הטיפול בו היה קשה ומלא רגשנות. היו קשיים בשפה, הוא דיבר ערבית ומעט מאוד אנגלית. הייתה בהתחלה עוינות מצידו, הוא פחד כי לא ידע מה יקרה לו. עם הזמן התפתחו יחסי אמון ואפילו כמחווה לעבדללה הממשלה הטיסה את אשתו ושני ילדו מירדן לבאר שבע, נתנו להם להישאר לידו במשך כל האשפוז.

ילדותי

נולדתי בבאר שבע בשנת 1951. למדתי בבית ספר יסודי שנקרא "מצדה" על שם הר המצדה.

הוריי

בבית ספר תיכון למדתי בבאר שבע בתיכון שנקרא מקיף ג'. היה זה בית ספר חדש והייתי מחזור ראשון בו, מאוד נהניתי. כשהייתי בתיכון הייתי בתנועת נוער הצופים, היו לי שם חברות וחברים רבים ומאוד נהניתי. יש לי חברה אחת משם בשם מרים. למרים היה יום הולדת יום אחד לפני יום ההולדת שלי. המקצוע האהוב עליי היה ספרות, אהבתי את הסיפורים והשירים שלמדנו בכיתה. הייתי במגמה ספרותית ועד היום אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים רבים וגם הצלחתי: ציוניי היו טובים בתנ"ך, בשפה ועוד.

בצבא ואחרי

אחרי בית הספר התגייסתי לצבא. הייתי בקורס חובשות ולאחר מכן למדתי בבית ספר לאחיות. הפכתי לאחות מוסמכת וכן למדתי לתואר ראשון ותואר שני ונעשיתי אחרית מחלקה. לפני שנתיים וחצי פרשתי לגמלאות. לא תמיד הייתי אחות, וזה המקצוע האהוב עליי.

אני כאחות

בשנות חיי עברתי מספר חוויות מלחמה כאחות בבתי חולים. זכורה לי במיוחד מלחמת יום כיפור בה גוייסתי בערב כיפור. האווירה הייתה קשה ומפחידה, מסוקים שנחתו בבית חולים עם פצועים רבים וקולות המסוקים והפצועים זכורים לי היטב בראשי.

סבתא מחזיקה את דניאל, מימין: באיטליה

סרטון תיעוד של סבתא שרה: 

הזוית האישית

סבתא: תכנית הקשר הרב דורי קירבה אותי אל דניאל ויצר קשר הדוק. נהניתי מההקשבה של דניאל אליי.

דניאל: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי ולהקשיב לה, ואני חושב שהתכנית הזאת קרבה אותי אל סבתא שלי. גיליתי הרבה מאוד דברים חדשים ומעניינים.