מאגר סיפורי מורשת

אני אור בן ברוך ואני מספר את הסיפור של סבא שלי, דוד בן ברוך והוריו, הם כדורי ומרסל ברוך. יש לסבא שלושה אחים קטנים: אמנון, אברהם ויוסף. סבא שלי נולד בשנת 1936 בכנקין, עיראק. סבא שלי נולד בכנקין, שהוא ישוב כפרי בעיראק. הקהילה היהודית הגיעה לכנקין באמצע המאה ה-18 ממחוז זהב, אך הם נרדפו בכל האזור. בשנת 1845 חיו בכנקין כ- 20 משפחות יהודיות וככל שהשנים עברו כך גדל מספר היהודים בכנקין. כאשר סבי היה צריך ללכת לבית הספר בשנת 1944, הוריו החליטו לשלוח אותו ללמוד בבית ספר "אליאנס" שבבגדד מכיוון שהם חשבו שללמוד בעיר יהיה עדיף מאשר ללמוד בכפר כנקין. לכן סבא עבר לגור אצל הדודים שלו, משפחת מחלב.

סבא שלי אמר: "עננה כבדה מאוד ריחפה מעל חייהם של היהודים בעיראק". הצהרת בלפור בשנת 1947 השפיעה על ההרגשה של העיראקים כלפי היהודים. היהודים נאלצו לתרום כספים למען הפלסתינים, היו הפגנות כנגד היהודים בבגדד ובעקבות זאת היהודים הרגישו שהם עומדים בפני סכנה לקיומם. בשנת 1948, כשסבא היה בכיתה ה', פתאום כל המורים היהודים החלו להיעלם אחד אחד והחליפו אותם במורים ערביים. סבא אמר: "המורים הללו אשר החליפו את המורים היהודים היו נוקשים וחסרי כל סימפטיה לתלמידים. בימים הראשונים מיד עם כניסתם לכיתה נזפו בנו, קיללו את היהודים ואחר כך את הציונים". הלימודים בבית הספר כבר לא היו נעימים והשהות בו התלוותה בפחד מהמורים החדשים. התלמידים וסבי פחדו שיכשילו אותם במבחנים ושיתנו להם ציונים נמוכים. כמובן הוא סיפר בבית יום יום את מה שקרה, אך לא הייתה אלטרנטיבה טובה יותר. בשנת הלימודים 1949 סבא הלך כל יום לבית הספר בחרדה ופחד, עד שלפתע יום אחד הגיע אביו לבגדד והחזיר אותו לכנקין מבלי שסבא ידע בזמנו את הסיבה.

עיראק החלה להפוך למדינה אנטי יהודית, האנטישמיות הייתה בולטת אז והסכנה ליהודים גברה. החלו תופעות כנגד היהודים, המשטרה רדפה אותם, עצרו אותם, קנסו אותם ופרסמו מאמרי הסתה נגדם, ובאופן כללי התנאים של היהודים לא היו טובים. בגלל כל הסיבות האלו, בחורף 1949 סיפר אביו של סבא שלי לסבא שמבריחים אותו לישראל. עד אז הסתירו אותו באחד החדרים בבית ומדי יום הביאו לו אוכל ושתייה. כל יום סיפרו שמחר בלילה הוא ייסע, אך לא. אחרי שבועיים העירו את סבא שלי בחצות הלילה ואמרו לו: "זהו, אתה נוסע הלילה". צירפו אליו את אחיו הקטן יוסף שייסע אתו ושסבא ישמור עליו. בשעה 2-3 לפנות בוקר אסף אותם טנדר. סך הכול היו בטנדר כ-15 אנשים. הטנדר פנה מכנקין לעבר הגבול האיראני. לפתע שמעו כי יורים על הטנדר, היה זה משמר הגבול העיראקי. למרבה המזל, הצליח הטנדר להגביר את מהירות נסיעתו ולהתחמק ללא נפגעים. עם שחר ציוו על כל מי שבטנדר לרדת. התלווה אליהם המבריח וביקש מכולם ללכת אחריו עם חפציהם. וכך כולם הלכו אחרי המבריח.

אחרי הליכה ממושכת ישבו ישיבה מזרחית למנוחה. רק לקראת הצהרים הגיעו לעיירה קצר-שרין באיראן. קיבל את פניהם איש המוסד הממונה על העלייה מעיראק. הוא הסביר להם כי מקצר-שרין ייסעו באוטובוס לטהרן ומשם ארצה. כאשר האוטובוס החל בנסיעתו לכיוון טהרן היה לילה ו'חושך מצרים'. הנוסעים הבחינו כי יש בחוץ סופת שלג אך למרות הסופה האוטובוס נסע עד אשר נעצר. הנהג ציווה על כולם לרדת (למעט הנשים עם התינוקות) ולדחוף את האוטובוס על מנת לחלצו מהנקודה בה שקע. הם דחפו ודחפו אך האוטובוס כמעט לא זז, כולם היו חסרי אונים והנהג ביקש מהם לנוח מעט ולשוב לדחוף את האוטובוס. איכשהו הם חילצו את האוטובוס והוא הצליח לעלות על דרך שלא הייתה מכוסה בשלג רב והמשיך לנסוע כלפי העיר כרמאן שאה. כשהגיעו לעיר הם עצרו לישון בבית קפה. בבוקר היום עלו על האוטובוס לכיוון צפון מזרח. עשו הפסקה בהמדאן, מהמדאן הצפינו לקזויין ומשם לטהרן. למחנה בטהרן הם הגיעו בשעות הלילה המאוחרות תשושים לחלוטין ועייפים מאוד. בטהרן הם ראו מחנה עם כמה אוהלים. היו משפחות שקיבלו אוהל שלם עבורם אך סבא שלי ויוסף אחיו קיבלו רק שתי מיטות לשנת לילה.

ביקשו מהם ללכת לחדר האוכל ולקבל ארוחת בוקר. ציון כהן הוא זה שדאג לעלייה. לא היה איפה לשכן את הבורחים והוא ושלמה הלל (פעיל מטעם המוסד לעלייה) מצאו פתרון להקים מחנה עולים בתוך בית הקברות של הקהילה היהודית. כך נהפך בית הקברות הישן למחנה עולים אחד גדול. הוסיפו מבני מגורים, מבנה מטבח ושירותים. סבי והילדים היו הולכים להסתובב בטהרן, שאז הייתה מוזנחת, אחרי ארוחת הבוקר. בפרס שרר כפור מקפיא. הם קיבלו ממחסן הבגדים מעילים, מכנסיים וסוודרים. אחרי הצהרים היו משחקים בכדור ונזהרים מחורי התלוליות הגבוהות. סבי אומר: "הסתירו מאיתנו שהשטח הוא אינו מגרש משחקים אלא בית קברות יהודי והתלוליות הן לא תלוליות, אלא קברים אשר מתחתם טמונים המתים. אפילו לא ידענו שחדר האוכל היה בית הטהרה של המתים". אחרי כמה חודשים שחיכו בחוסר מעש ובשעמום, מדי יום היו שואלים – מתי יגיע תורם? אמרו להם: "להיות סבלניים, יש לפניכם". כולם ניסו לשמור שהמורל ומצב הרוח יהיו סבירים. קצב היציאה מאיראן היה איטי מאוד ומרגיז מאוד עבור כולם. אחרי חודשים ספורים ששהו בבית הקברות הזה בטהרן, הגיע תורם לעלות לארץ. כל הזמן הזה בטהרן סבא שלי שמר את אחיו יוסף לידו וגם בטיסה ישב סבא שלי ליד יוסף ושמר עליו פן ילך לאיבוד בהמולה הגדולה של העלייה ארצה.

אחרי מספר שעות טיסה הם נחתו בלוד ומשם הסיעו אותם לשער העלייה. בשער העלייה נתנו להם תעודות עולה אחרי שבדקו וריססו אותם. כך סבא שלי עלה בגיל 13 עם אחיו הקטן כל הדרך מכנקין שבעיראק לישראל.

הזוית האישית

אור הנכד המתעד: היה לי קשה ומשמח לכתוב את סיפור התיעוד הזה, מכיוון שסבא שלי דוד נפטר לפני שנתיים וזה בהחלט היה עצוב לעשות את זה בלעדיו, והיה קשה יותר מבלי המילים שנאמרו לי, אבל זה משמח ביותר שאני יכול להנציח את סיפורו במאגר המורשת.