מאגר סיפורי מורשת

שמי סילביה מטודי, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בתאריך 19/1/1961. גדלתי במשפחה חמה והמצב הכלכלי היה ממוצע, הורי חינכו אותנו על אהבת ארץ ישראל ותמיד השאיפה בבית הייתה שיום אחד נעזוב את ארץ הולדתנו כדי לעלות לארץ ישראל.

אבא שלי נולד במרוקו בשנת 1931, ואימי שגם נולדה במרוקו נולדה בשנת 1937. הוריי גרו בשכנות ומגיל צעיר אמא שלי מצאה חן בעייני אבי, אך הוריו יעדו לו בחורה אחרת מבניי משפחתם. למרות הכל, אבי התעקש להינשא רק לאימי.

ההורים שלי התחתנו בשנת 1954 ולהם נולדו שישה ילדים. המצב במרוקו היה קצת מלחיץ מבחינת הבטחון של היהודים, ההורים שלי חשו באנטישמיות והחליטו לעלות ארצה עם כל המשפחה בעקבות הדודים שעלו שנה קודם.

כשהייתי בת 7, אני זוכרת את היום בו ההורים שלי קיבלו אשרת עלייה והייתה שמחה גדולה בבית. ארזנו את מעט הדברים שיכולנו לקחת איתנו. הפלגנו לצרפת באונייה ובצרפת נשארנו בערך כשבועיים עד שהשלמנו את תהליך הקליטה לארץ ישראל ומשם המשכנו באונייה לנמל חיפה בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים הגענו סוף סוף לארץ ישראל. כשהגענו לישראל חשנו בחוסר וודאות, לא ידענו את השפה ומה שידענו זה רק שאנחנו רוצים למצוא את המשפחה שלנו, סבא וסבתא והדודים שעלו כמה שנים קודם והתיישבו בעיר אשדוד.

ילדותי עברה עליי בעיר אשדוד בשכונה שרוב תושביה היו מעדות המזרח, הרבה קשיים של התמודדות עם הכרת השפה וגם המצב הכלכלי לא הקל על זה. בתקופה זו אימי החליטה לרשום אותי לבית ספר חקלאי, מקווה ישראל, שם בעצם גדלתי ובגרתי. אהבתי מאוד את הטבע הפסטורלי ואת הסביבה שהייתה מלאה בבעלי חיים. בתקופה ההיא, רוב הזמן שלנו היינו בחוץ ושיחקנו במשחקים כמו תופסת, קלאס וסתם לשבת עם חברים. בחלק מהזמן עבדנו בלול ובפלחה, עם סיום לימודיי חזרתי לעיר אשדוד ובחרתי ללמוד את מקצוע הספרות שמשך אותי מאוד.

לימים עברתי מהעיר למושב עזריקם, שם הכרתי את בעלי, מזה 40 שנה, ויחד הקמנו את המשפחה שלנו. בבילוי שלי בערב אחד במועדון באשדוד, ראיתי בחור מאוד נחמד, שמו היה רוני. הוא הביע בי עניין ולאחר כמה שיחות הציע שאבוא למסיבת הגיוס שלו. הגעתי למסיבת הגיוס וליוותי אותו בזמן גיוסו לצה״ל, ובמהלך הקשר הכרתי גם את משפחתו.

לימים התחזק הקשר והתחתנו בשנת 1980. לאחר פחות משנה נולדה ביתנו הבכורה גלית, וחודש אחרי שנולדה נכנסתי להריון שוב ונולדה ביתי השניה, טלי, שהיא אמא של נועה הכתבת. בהמשך הבאתי גם את שני בניי, עדי ודניאל וכיום יש לי ברוך השם שמונה נכדים בריאים ויפים שהם כל העולם שלי. אנחנו נוהגים לחגוג כל אירוע, ימי הולדת, ימי נישואים וכל החגים אנחנו יושבים ביחד מסביב לשולחן. בשביל רגעיים כאלה אני חיה וזה מה שנותן לי ולבעלי את הכוח להמשיך לחיות את החיים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים.

מקצוע ועיסוק:

אני בעצם למדתי ספרות, אך לימים התחתנתי והעבודה במספרה הצריכה הרבה שעות העדרות מהבית, דבר שהקשה על תפקודי בתוך הבית כאישה נשואה וכאמא בכלל. השכנה שלי, שהיינו בקשר מאוד טוב, המליצה לי ללכת לעבוד בגני ילדים שהשעות שם פחות או יותר תואמות לשעות המסגרות של הילדים, ככה יכולתי לקבל את ילדיי אחרי שהותם בבתי הספר והגנים ולבלות איתם זמן איכות.

בהתחלה לא כל כך התחברתי ועם השנים עברתי הכשרות מקצועיות ולבסוף נשאבתי לתחום. לאחר 30 שנות עבודה מספקת מאסתי בשגרת היום בגנים והחלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת בגיל 58.

בעודי נהנת מימי חופש ובטלה, התפרצה מגפת הקורונה שלוותה אותנו כמעט שנתיים ולאחר מכן מצאתי את עצמי מתגעגעת לתחום העבודה וכיום אני עובדת להנאתי מספר שעות מועטות בתור גננת.

הזוית האישית

נועה: במהלך הראיון הבנתי איזו אישה מדהימה סבתא שלי, שעברה חיים לא הכי קלים ולמרות הכל היא נותנת מעצמה את הכי טוב שלה גם בתור רעייה, אמא, סבתא ואני הכי מעריצה אותה על כך. הבנתי כמה זה חשוב שיש משפחה, ושלצערי לא כל אחד יכול לזכות במשפחה מלוכדת ומאוחדת כמו שלי ותמיד אני אעריך את זה, כי אני יודעת שזכיתי. מסבתא שלי לקחתי איך להיות בן אדם טוב, שאוהב את המשפחה שלו ויעשה הכל בשבילם. הרגשתי גאווה וגם התרגשתי מאד לשמוע את סיפור החיים של סבתא כי לא כל אחד זוכה לדבר כזה. אביטל: במהלך הכנת התיעוד בתכנית "הקשר הרב דורי" רכשתי כלים חדשים לתיעוד ולהעברת מסרים בין הדורות. את העבודה הכנתי עם נועה, על סבתא שלה –סילביה מטודי. שמחתי שסבתא של נועה הסכימה להיפתח מולנו והייתה לי הזכות לשמוע את סיפור חייה שמתחיל בעיר קזבלנקה בשנת 1961 ומסתיים במושב עזריקם עם ארבעה ילדים ושמונה נכדים. נחשפתי לסיפור חיים חדש. במהלך ארוחות משפחתיות שמעתי את סיפור חייהם של הסבים והסבתות שלי אך סיפור חיים של אדם אחר לא. הפרויקט נתן לי את הזכות ללמוד ולהעמיק בסיפור חייה של סילביה, היא נתנה לי תחושה פתוחה ושמחה שהגענו לכתוב את סיפור חייה ויתר על כן לפרסם אותו, דבר שאינו מובן מאליו אצל כל אחד. במהלך הכנת התיעוד סילביה פתחה בפנינו את אלבומי התמונות שלה ואף התרגשה מכל תמונה ותמונה, הופתעתי לראות אותה בצעירותה עם משפחתה. בחרנו יחד תמונה מתאימה שנוכל להשתמש בעבודה. ההיסטוריה לא נמצאת באתרים ובספרים, אלא ההיסטוריה והנוסטלגיה היא אצל כל אחד מאיתנו וללא הפרויקט איני מאמינה שהייתי חושבת על להיחשף ולהעמיק בסיפור חיים של אדם אחר ואפילו להתחבר לאותו בן אדם בזכות המפגשים.