מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי אשר פריבורז כשרי, נולדתי בתאריך 16.4.1953. לפי התאריך הפרסי נולדתי ב- 1331 לפי תאריך השמש, ולא כפי שרגילים לרשום במדינות אחרות. אבי, ארג'ון אליהו ז"ל ואמי, אורה פרוך – שניהם נולדו בעיר המדאן. המדאן היא עיר שושן הבירה, שם קבורים מרדכי היהודי, אסתר המלכה ואחשוורוש ממגילת אסתר. אני זוכר שבפורים היו תולים בבית ספר, שהיה צמוד לקבר של מרדכי, בובות של המן והילדים שלו על עצים גבוהים והיו מפוצצים את הבובות שלהם.

פורוך, אמי, באה ממשפחה של חמישה ילדים. שלושה אחים ואחות שנפטרה. לאבי היה אח ועוד אחות מנישואים שניים. אמי התחתנה בגיל 15 וילדה אותי בבית שלהם בהמדאן בגיל 16. לאחר מכן נולד אח שלי פרמרז שלמה ואחר כך אחותי פריבה. קראו לי פריבורז על שם גיבור לאומי שידוע בזכות כישורי החץ וקשת שלו, מכיוון שנולדתי גדול הם קראו לי על שמו.

אמי היתה עקרת בית ואבי עסק ברפואה והיה לו בית מרקחת גדול. אבי נפטר בגיל 75 ואמי כיום בת 86. הילדות שלי בהמדאן הייתה ילדות מאוד טובה. אהבתי לרכוב על אופניים, לצוד חיות כגון ציפורים, זאבים, ארנבים, דגנו דגים, צפרדעים ועוד. היה לי חדר של "מפוחלצים" ושם היינו מפחלצים את החיות ותולים אותן בחדר שלי ובשאר הבית.

גרנו בבית של כמה קומות עם כל המשפחה והיו לנו כמה משרתים שגרו איתנו בבית. אח שלי ואני היינו עושים הרבה שטויות. היינו יורים ברובה אוויר וכל הזמן שברנו את החלונות בבית. הזגג של העיר היה מברך אותנו שבגללנו יש לו בית גדול. היו לנו המון חיות מחמד בבית כמו: כלבים, סוס ותוכים. היה לי גם זאב שקניתי מדרוויש שעלה לי המון כסף ואבא שלי כעס עליי שקניתי אותו. היה לנו גם קוף כחיית מחמד שעשה לנו המון בלאגן והרס את הבית. גידלתי תולעי משי וקיפודים ועוד המון חיות שונות.

למדנו בבית ספר אליאנס ולאחר מכן המשכתי ללימודים גבוהים במכללה טכנולוגית של הנדסת בניין של תעשיות שבונות גשרים ומנהרות בהרים. בנוסף, למדתי גם בבית ספר תעופה מלכותי, להיות טייס. המלך עודד את הצעירים ללכת ללמוד בבית ספר לטיס משום שהוא רצה שיהיו הרבה טייסים. אבא שלי כעס שהלכתי לשם כי הוא לא רצה שהבן שלו יהיה טייס, הוא רצה שאהיה איש עסקים כדי שאני אמשיך את העסקים שלו.

אחד התחביבים הכי גדולים שלי היה לצייר, הייתי הולך לג'ונגל ולטבע כי אהבתי מאוד לצייר את הטבע, היו לנו יערות עם נהר שהקיפו את הבית, אני הייתי מבלה שם שעות ומצייר המון, אהבתי גם לפסל ולעסוק בנגרות בתוך הבית, הייתי בונה מעין בריכות נוי עם מפלים וציפורים ששמנו בסלון לקישוט.

אחרי הלימודים הייתי בצבא בשירות חובה. לא היתה ברירה ולא משנה מה הדת של האדם, היתה חובת גיוס לצבא. אח שלי נסע ללמוד בארה"ב בגיל 12 וכך הוא לא היה צריך להתגייס, אולם אני התגייסתי. אבא ניסה להשתמש בכל הקשרים שלו על מנת שלא יקחו אותי לצבא אך מכיוון שלמדתי במכללה, המלך נתן הוראה שאני חייב להתגייס בכוח. הייתי שישה חודשים בטירונות בהרים, בתוך שלג עמוק. היו שם הרבה דובים. דוב אחד אכל את החבר שלי מול העיניים שלי, היו עוד חברים שמתו מהקור הקשה של מינוס 30 מעלות. אחרי הטירונות ירדתי לטהרן, עיר הבירה, למחנה צבאי להיות אחראי על משטרה צבאית של המחנה ואחראי על הקניינים, שירתי שם בערך שנתיים. הייתי היהודי היחיד שאחראי שם. אני זוכר פעם אחת שהמואזין שלהם הלך והם אמרו לי שאני צריך להיות המואזין, אמרתי להם: "השתגעתם? אני היהודי היחיד פה ואני אהיה המואזין שלכם?" הם ענו לי: "אז מה! צריך לברך את המלך והמדינה תעלה למעלה, תעשה את זה!"

אני הייתי אחראי על השמירה במחנה ומתוקף תפקידי, אם מישהו היה עושה טעות התפקיד שלי היה להכניס אותו לכלא. פעם אחת אני עשיתי טעות, אז הכנסתי את עצמי לכלא וזה גרם לכל החיילים לפחד ממני יותר כי אם הכנסתי את עצמי לכלא – בטוח אכניס גם אותם! הצבא רצה שאשאר בשירותו בתפקיד חשוב ואני אמרתי למפקד שלי: "לא תודה, אני לא רוצה, אני רוצה להמשיך ללמוד." זה הציל אותי, כי כמה חודשים לאחר שהשתחררתי מהצבא, הייתה המהפכה כנגד המלך.

המשפחה שלי ואני ברחנו מפרס, היינו האחרונים שיצאנו עם מטוס אל על מפרס לארץ ישראל. עליתי לארץ ישראל בשנת 1979. לאחר מכן, בשנת 1980, חזרתי לפרס לכמה חודשים בגלל העסקים של אבא שלי, על מנת לנסות להוציא את הרכוש שלנו משם לארץ. כשהגענו לארץ נסענו לכפר סבא, אל דוד שלי. לאחר מכן עברנו לנתניה כי קנינו פה בית ומסעדה בכיכר העצמאות וקראנו למסעדה "ברגל אחת". אחרי כמה חודשים החלטתי ללכת לגור בקיבוץ בארות יצחק ליד רחובות. היה לי אולפן שם ולמדתי עברית. אחרי כמה חודשים בקיבוץ חזרתי לגור בנתניה ושם התחתנתי עם קרן דבסק שאמי הכירה באולפן ואז הכירה בינינו. אחרי שהתחתנו עברנו לגור בקריית שמונה משום שהבטיחו לי שם עבודה בגלל הרקע המקצועי שלמדתי בפרס.

בשנת 1982 הייתה מלחמת שלום הגליל. הלכתי לטירת הכרמל לשלושה חודשים לטירונות, ומכיוון שהייתי דתי שלחו אותי לקורס ז"ח (זיהוי חללים) והייתי עד גיל 45 בז"ח. בקריית שמונה נולדו לנו ארבעה ילדים. מתוכם שתי בנות: איילה סימון בת 41 והודיה ג'ולייט בת 39, ושני בנים: נני נתנאל ז'ול בן 37 ויוחאי אלי בן 35. אחרי כמה שנים במהלכן גרנו שם, עברנו לגור בחזרה בנתניה בדירה שלנו, עבדתי עם הגיס שלי בייבוא וייצוא של בדים. כמה שנים לאחר מכן, קרן ואני התגרשנו. מאז, הילדים שלי הולידו נכדים ויש לי כעת בלי עין הרע שמונה נכדים והיד עוד נטויה. אנו מנסים לעשות את החגים ביחד לפעמים בשבת, נפגשים בימי הולדת של כולם וגם סתם בלי סיבה מסוימת.

בגיל 59 עברתי אירוע מוחי קשה שממנו נשארתי נכה בחצי גוף, הייתי מאושפז חודשים בשיקום בבית לוינשטיין ומאז האירוע לא יכולתי לחזור לעבודה ונהייתי סבא במשרה מלאה. החלום הכי חשוב שלי זה המשפחה שלי והאנשים הכי חשובים לי הם הילדים, בני הזוג שלהם שהם כמו הילדים שלי והנכדים שלי. כשעברתי את האירוע המוחי אמרו לי שאני אהיה צמח ואני לא אוכל לעשות כלום. עבדתי מאוד קשה והיה לי המון כוח רצון לקום ולהיות מסוגל ללכת, אפילו אם זה עם מכשיר ומקל לדבר שיבינו אותי, זה גם מה שאני מלמד את הילדים שלי והנכדים שלי – לעבוד קשה, אז תצליחו. המשפחה שלי תמיד לימדה אותי שאסור לוותר. ככה גידלו אותנו, אם משהו חשוב לך תעבוד קשה ואתה תצליח, לא משנה באיזה תחום מדובר, אם זה בחיים האישיים ובעבודה.

חפץ מיוחד העובר בין הדורות 

יש לי מגילת אסתר שקיבלתי מסבא רבא שלי, קראו לו רבי יצחק זצ"ל, הוא היה הרב הראשי בעיר קודסטאן. המגילה נכתבה על עור של איילה לפני יותר מ 150 שנה.

מימין: משפחתו של סבא בפרס, משמאל: סבא בעת השירות הצבאי

הזוית האישית

אריאל: היה לי כיף בתכנית, למדתי הרבה דברים חדשים שלא שמעתי על סבא שלי, כמו שהוא אהב לצוד, שהיה לו קוף חיית מחמד, שהוא נולד בהמדאן (עיר שושן הבירה), על השטויות שהם עשו כשהם היו קטנים. היה לי ממש טוב לשבת עם סבא, לשאול אותו שאלות ולצחוק על הדברים שהוא הספיק לעשות בחיים.