מאגר סיפורי מורשת

שמי נצחיה (ניצה) כהן נולדתי בשנת 1952, היום אני בת 70. נולדתי בישראל בתל אביב. אמא שלי נולדה בירושלים ואבא שלי נולד בעדן בתימן, הוא עלה לישראל בעליית הנוער לפני קום המדינה. הוא היה לוחם באצ"ל ולאחר קום המדינה הוא התגייס לצה"ל בתחום ההנדסה.

עברנו למושב צלפון בהרי ירושלים כשהייתי בת 3. הילדות בצלפון הייתה קשה אך כיפית כי היינו יכולים לעשות מה שבא לנו עד השעה שש בערב, כי אם לא היינו מקבלים עונש במשך היום אף אחד לא ידע מה אנחנו באמת עושים. כשהייתי בת 12 עברנו לרחובות בגלל העבודה של אבי. הוא עבד בבניין כי הוא לא ידע כל כך לעבוד בחקלאות, אמא שלי טיפלה בנו. היינו שמונה אחים: אבשלום, אריה, נגה, אני, עמיקם, ברכוכבא, דפנא, נאוה.

סבתא שלי עלתה ברגל מתימן "עלייה של נעלה בית תמר" הם עלו לבן שמן ומשם לירושלים, סבתא שלי הייתה ממש קטנה, לפי הסיפורים היא נולדה בדרך.

התחלתי לעבוד בגיל 15, טיפלתי בילדים והייתי עוזרת לגננות בגן ולמדתי מחשבים עד הגיוס. בגיל 19 התגייסתי לצבא שירתתי בח"ל השריון עשיתי שם תפקיד די משמעותי. ניהלתי מילואים, השירות היה מעולה היה לי כיף לשרת בשביל המדינה. השתחררתי לפני מלחמת יום כיפור. אחרי השירות הצבאי עבדתי בתפעול מחשבים.

הכרתי את בעלי אילן וקבענו להתחתן, אך בדיוק פרצה מלחמת יום כיפור ולא יכלנו להתחתן כי קראו לבעלי למלחמה ומצד שני אי אפשר היה לבטל את מועד החתונה. שאלתי ברבנות מה עושים כי אנחנו לא יודעים איפה הוא נמצא במלחמה, הם אמרו לי ברבנות להשאיר את התאריך אילו יצליח להגיע אז זה ימשיך כרגיל ואם לא אז נדחה את התאריך. הלוחמים יחד עם בעלי והמפקד שלו עשו מאמץ בהפסקת האש הראשונה סדרו לו להגיע לחופה, הוא הגיע ב-4 לנובמבר והתחתנו ברבנות ולמחרת הוא היה חייב לחזור למלחמה. מאחרי החתונה עבדתי בתעשייה האווירית גם בתפעול מחשבים עבדתי כמובן בקמה מקומות עבודה ובהמשך הייתי מנהלת חשבון.

נולדו לנו שלושה ילדים: סגי, יוגב ואסף. בגיל 52 קרתה לי תאונת דרכים קשה ומאז אני בגמלת נכות אני מרגישה בסדר היום. המוטו שלי תחיי ותן לחיות ואם הבריאות טובה השמיים הם הגבול.

הזוית האישית

הנכד עוז: "העבודה הייתה ממש כיפית היה לי מאוד כיף ומעניין עם סבתא"