מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי הוא שמואל מור יוסף, בתקופת בית המקדש היינו משפחת בן דוד ויוסף ובני המשפחה היו מבשמים את בית המקדש במור (בושם). כשהתרחש חורבן בית המקדש משפחת מור יוסף ובן דוד נפרדו וחזרנו להיות משפחת מור יוסף. אני בן לאמא זוהרה ואבא הרב יוסף. יש לי תשעה אחים ושמם: חנניה, שאול, מתילד, רותי, מאיר ז"ל, אליס ואני שמואל.

ברוך השם זכיתי להקים משפחה נפלאה עם אשתי פני ושלושת ילדיי יוסף, גבריאל ונטלי. יש לי עשרה נכדים ונין ברוך השם.

נולדתי במרוקו בעיר בוז'עד בתאריך 26.8.1938. שפת המקום הייתה צרפתית וערבית. במרוקו עסקתי בהנהלת חשבונות. עבדתי בתור מנהל חשבונות בחברת אוטובוסים שנקראה "STM". ואהבתי נורא לעסוק בזה.

אבא שלי רבי יוסף היה איש צדיק מאוד, הוא היה חלק מראשי הקהילה בכפר שגרנו בו. הוא היה רב קהילה, שוחט, מוהל ושליח ציבור. אני זוכר שהעניים בכפר היו מכנים אותו כ"אבא" שלהם, הוא היה מטפל בכל עניי הכפר והיה מכניס אותם לביתנו. אני זוכר לילות שהוא היה קם ובודק מה שלומם ואם הם מכוסים מספיק. הבית שלנו היה פתוח לכולם ודגלנו במצוות "הכנסת אורחים". אמא שלי הייתה עקרת בית וטיפלה בתשעת ילדיה.

בכפר היו כ-1200 יהודים, היו לנו ארבעה בתי כנסיות וחיינו ב"שלום" עם הערבים, לא היינו חברים אבל גם לא אויבים. בתקופתי היה את שלטון העלווים. העלווים עלו מדרום מרוקו והם צאצאיו של הנביא מוחמד. בתקופה שלי היה את המלך המרוקאי מוחמד החמישי, אני זוכר שבימי כיפור השלטונות היו מבקרים בבתי הכנסת של היהודים ובעיר הבירה של מרוקו רבאט המלך היה מבקר בשעת הנעילה. השלטון המרוקאי שמר על היהודים וכל מי שפגע ביהודי היה נכנס לבית סוהר לשנה ללא משפט. בערך חמש שנים לפני העלייה עברנו כל המשפחה לקזבלנקה שם הכרתי את אישתי פני, התחתנו שם ואז עלינו לארץ עם כל בני משפחתי בתאריך 15.5.1960.

הציונות של כל בני משפחתי גרמה לנו לעלות לארץ. מגיל קטן כולנו חלמנו לעלות לארץ הקודש. אבא תמיד היה משבח ומפאר אותה. וזה היה ממש חלום של רוב היהודים במרוקו. בשנת 1960 החלטנו שאנו רוצים לעלות לארץ ולא בעקבות מישהו. העלייה הייתה מאוד מרגשת ועוצמתית. הייתה אגודה של יהודים בשם "הציונים" שסייעו וארגנו לנו את העלייה לישראל, הם היו אנשים מאוד חמודים ומסורים. הרגשנו בטוחים איתם והם הרגיעו אותנו ודאגו לנו ולא הרגשנו תחושת "פחד", הארגון פעל בתקופתי שנים.

מקזבלנקה שטנו באונייה צרפתית בשם "קרואו" והגענו לאיטליה, באיטליה עלינו על אוניית "פמיליה" והגענו לארץ ישראל. כשהגענו ארצה לקחו אותנו לעיר חדרה, נתנו לנו דירת שיכון בלי חלונות ודלתות שהיו בתהליך בנייה. היינו צריכים להתחיל הכל מאפס. ההסתגלות בארץ הייתה קצת מורכבת ומאתגרת.

אני לאחר חודשיים של אולפן מצאתי לי עבודה בבנק מזרחי בתור מנהל חשבונות ועם השנים צמחתי והפכתי למנהל הבנק. אבי סבל מקשיי קליטה ובסופו של דבר הוא מצא עבודה והיה רב בעיירת שגב בצפון, הוא היה עושה הרבה נסיעות במשך שנה והיה לו קשה עם המרחק ואחרי שנה הוא עזב. לאחר שעזב את העבודה בעיירת שגב אבי ואימי עבדו בבית אריזה לתפוזים. אשתי פני הייתה גננת.

סבתי בצעירותה

אחי מאיר זכרונו לברכה שהיה אז בן 25 שירת ביחידה קרבית והשתתף בחציית התעלה במלחמת יום הכיפורים עם אריאל שרון. מאיר ז"ל היה בדרגת סמ"ל ראשון. אני זוכר שביום כיפור בשנת 1973 הודיעו על מלחמה והיה מין מתח בבית של הוריי כי ידענו שכל רגע אמורים לגייס את מאיר אחי למלחמה. ברגע שקראו לו למלחמה כולנו התפללנו על כל עם ישראל שהמלחמה תעבור בשלום וכולם כול אחי יחזרו בריאים הבייתה. מאיר התנדב להחזיר שני זלדות שעלו על מוקש ובחזרה מהמבצע עלה רכבם על מוקש ישראלי והרג 11 חיילים ובניהם מאיר אחי.

הוא השאיר אחריו אישה וילדה בת שנה. בזמן המלחמה לא קיבלנו עדכון לגביו ואימי הייתה מודאגת מאוד יחד עם המשפחה. כמה זמן לאחר המלחמה ביקרו אצל ההורים ובישרו לנו את הבשורה המרה שאחינו נפל במלחמה. הוא קבור בבית העלמין בחדרה בחלקה הצבאית. לאחר נפילתו אבי שינה את שם הבית כנסת השכונתי שהיה בבעלותו בבית אליעזר מ"אוהל יוסף" ל"אוהל מאיר" כדי להנציח את נפילתו.

לאחר מותו אימי, שהייתה מאוד מחוברת למאיר בתור בנה הקטן, לקתה בליבה וסבלה סבל רב עד הסתלקותה מהעולם. עברנו תקופה מאוד לא פשוטה, נאחזנו בהשם ובמשפחה וכל אחד דאג להרים את השני. התקופה הזו גרמה לי להעריך יותר את ערך המשפחה ואת החיים. מאז הבטחתי לעצמי להשקיע כל הזמן במשפחתי, ביילדי ולהישאר מאוחדים לנצח.

אני אוהב מאוד להתעסק בתורה, ללמוד תורה ולהעמיק בה. אוהב לצפות כדורגל ומגיל קטן כשעלינו לארץ אוהד את הקבוצה ״ביתר ירושלים״.

כיום סבי מטפל במסירות נפש בסבתי שחולה במחלת ריאות, שיאריכו ימים עד 120 אמן!

הזוית האישית

סבא שמואל: "החוויה שלי מהעבודה ביחד עם הקשר הרב דורי מדהימה, בזכותם למדתי והכרתי את השורשים שלי לעומק בדרך הכי טובה שיש. מאחל להם להמשיך בדרך שלהם לחיבור שורשים בין הדור הצעיר למבוגר יותר."