מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בקזבלנקה

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, בשנת 1940. לאבא אברהם ז"ל ואמא מסעודה ז"ל. היינו שלושה אחים, אחי מימון ז"ל, אני, ואחותי פאני. גרנו בשכונה יהודית שנקראת: "המלח". באותה תקופה התנהלה מלחמת העולם ה-2 ולכן הוכרתי כנפגע פעולות איבה של הנאצים.

בילדותי, למדתי בחדר אצל הרבי מגיל שלוש עד שש, יחד עם ילדי השכונה היהודים. בגיל שש עברתי ללמוד בבית ספר יהודי בשם: "אם הבנים", למדנו ודיברנו אך ורק בעברית ובמסגרת בית הספר היה אסור לדבר בשפה אחרת כמו ערבית או צרפתית וזה גרם לנו ללמוד את השפה העברית טרם עלייתי ארצה. במסגרת בית הספר הגיעו אלינו שליחים מארץ ישראל שתיארו לנו את המצב בארץ שלא מזמן קיבלה את העצמאות ושזקוקה לידיים עובדות וכמובן לחיילים. השיחות עם השליחים הרביצו בנו ציונות ואהבת הארץ, ואנחנו כילדים צעירים בלענו את סיפוריהם והחדירו בנו רצון עז לעלות לארץ ולתת שכם בבניית המולדת.

התארגנות לעלייה לארץ ישראל

בגיל 11, הציעו לנו להירשם לשם עלייה לארץ במסגרת "עליית הנוער" עליית הנוער זה ארגון יהודי שמטרתו להעלות לארץ ילדים ובני נוער מארצות שונות בעולם. בראש הארגון עמדה אישה בשם "הנרייטה סולד" בשיתוף עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל. כמובן שנרשמתי והיה עליי להחתים את ההורים על הסכמתם לשלוח אותי לארץ. ההורים כמובן סרבו בטענה שאני עדיין ילד קטן ולא אוכל להסתדר לבד בארץ. הפעלתי לחץ אדיר עד שלבסוף בלית ברירה ההורים חתמו. נקבע תאריך עלייה ובשעה חמש לפנות בוקר אמי לוותה אותי למקום המפגש שנקבע בעוד מועד שם חיכו לנו נציגים מהארץ, העלו אותנו לאוטובוסים יחד עם חמישים ילדים בני גילי והסיעו אותנו למחנה מעבר מרוחק מהעיר. ברצוני לציין, שבאותה תקופה, שנת 1952, השלטונות במרוקו לא אפשרו עלייה חוקית, לכן כל התהליך היה בהסתר ובהסוואה. במחנה המעבר שהייתי ארבע חודשים שבהם מיינו אותנו לקבוצות ובאחד הימים נלקחנו בחשכה לנמל שבקזבלנקה, העלו אותנו לאוניה כעבור שלושה ימים הגענו לנמר מרסיי בצרפת. נלקחנו למחנה מעבר בשם "con darenas" ולאחר מיון שלחו אותי למחנה "shato the gilons" שם שהייתי חמישה חודשים. באותה תקופה למדנו במעין בית הספר ששם הכינו אותנו לקראת העלייה לארץ ישראל. למדו אותנו על תקומת הארץ ועל המלחמות שקדמו להכרזה על הקמת מדינת ישראל, ועל הצורך להטות שכם בבניית הארץ הצעירה וההגנה על הגבולות.

העלייה לארץ

באחד הבקרים, הודיעו לנו שמפליגים למדינת ישראל. נלקחנו לנמל "מרסיי" שבצרפת. עלינו לאנייה בשם "ירושלים" הפלגנו במשך שבעה ימים עד שראינו מרחוק את העיר חיפה, השמחה הייתה רבה התרגשות גדולה הייתה לנו. נציין שהקבוצה שלנו מנתה כשבעים ילדים בגילאים שונים. מהנמל נלקחנו למחנה מעבר בשם "שער העלייה" שבחיפה. אחרי שלושה שבועות בשער העלייה נשלחנו למחנה נוסף בשם "רמת הדסה" באזור חיפה, שם במשך חודשיים עברנו מיונים על ידי מחנכים ופדגוגים כדי לדעת לאן להציב כל אחד ואחד מאתנו, על פי גיל ומסורת. בתום המיון נשלחתי יחד עם שלושה עשר נערים בני גילי לפנימייה בשם "וינגט" שלאחר מכן הוסב שמה "לימין אורד" שעל הר הכרמל באזור עתלית.

סדר היום ב"ימין אורד"

בהגיענו לימין אורד, חשכו עיננו, מצאנו במקום ארבעה צריפים שנבנו שנים קודם ולא היו מיושבים ובשביל להיכנס אל תוך הצריף היינו צריכים לנקש את העשבייה שצמחה בתוך חדרי הצריף. במקום לא היו מים או שירותים ומקלחות, ובכדי להתרחץ ולאכול היינו הולכים ברגל לקיבוץ ניר עציון הסמוך במרחק של קילומטר הלוך ושוב יום יום. באותם ימים לא למדנו כי הכיתות עדיין לא היו מוכנות לכן הועסקנו בכל מיני עבודות גינון והטיפוח המקום, במשך שלושה חודשים חודשים ראשונים. כשהכיתות היו מוכנות התחלנו ללמוד לימודים רגילים כמו: חשבון ,תנך, מולדת והיסטוריה. כעבור שנה של שהות במקום הגעתי לגיל בר מצווה! ארגנו לי מסיבת בר מצווה בחדר האוכל עם מאכלים טובים כגון: חטיפים, ממתקים ועוגות. הוזמנו אורחים של הסוכנות היהודית ואורחת הכבוד הייתה הגברת "וינגט" אשתו של "צ'רלס אורט וינגט" שעל שמו נקרא המקום. כמובן  שמצד משפחתי אף אחד לא היה באירוע כי עדיין לא עלו ארצה. המסיבה הייתה צנועה, היו ברכות ואני אמרתי דרוש של בר מצווה וקיבלתי המון מחמאות על העברית הרהוטה. שהיתי במקום עד סיום כיתה ח'.

נציין, כי בימין אורד לא היו כיתות מעבר לכיתה ח', לכן נאלצתי לעזוב את המקום וזה היה בשנת 1956. עברתי לגור אצל דודה שלי שעלתה לארץ באותה שנה. גרתי אצלם במשך ארבעה חודשים בקריית גת. באותה תקופה התבשרתי על מות אבי אברהם ז"ל בקזבלנקה שבמרוקו, את ימי האבל ישבתי לבד בבית של דודתי. מאחר שהייתי קרוב לגיוס לצה"ל, הסוכנות היהודית סידרו לי לשהות בפנימייה בתל אביב עד גיוסי לצה"ל. אולם הורי עלו ארצה במהלך 1957 ונלקחו למעברה בישוב יבנה. הצטרפתי אליהם, עלי לציין שבמפגש הראשון עם אמי ואחי ואחותי הם לא זיהו אותי כי גדלתי מאוד במשך התקופה שלא היינו ביחד. אחרי שלושה חודשים ביבנה עברנו לגור במעברה בקריית גת שם שהיתי עד גיוסי לצה"ל בשנת 1958. באותה תקופה עברתי קורס בנאים ועבדתי בבניין עד גיוסי לצה"ל.

תקופת השירות הצבאי

בנובמבר 1958, התגייסתי לצה"ל ושירתי בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית באזור כפר יונה. תפקידי היה מפ"ט קשר. במהלך השירות השתתפתי בקרב שהגדוד השתתף בו באזור רמת הגולן (כפר תוואפיק), מהכפר הזה הסורים היו יורים על החקלאים שעיבדו את השטחים של הקיבוצים, האון ועין גב. בפעולה נגד הכפר הזה השתתפו הגדוד שלנו (גדוד הנדסה קרבית) וגדוד הצנחנים בפיקודו של "אריק שרון". הכפר נכבש על ידינו הסורים גורשו מהכפר ופוצצנו את כל הבתים עד שלא נשאר זכר לכפר. באותו מקום היום הוקם קיבוץ ומאז שרר שקט במקום והחקלאים יכלו לעבד את אדמותיהם ללא חשש מהצלפים של צבא סוריה. שירתי בגדוד אחרי שנתיים וחצי השתחררתי מצה"ל וחזרתי אל קירית גת והמשכתי לעבוד בבניין כבנאי. קיבלתי עבודה לבנות דירות בבאר שבע, עבדתי והתגוררתי בבאר שבע ובאחד הימים בתום יום עבודה הלכתי לראות סרט בקולנוע "אורות" זה היה סרט מלחמתי בשם "תותחי נברון". מאחורי ישבו שלוש בנות צעירות שכל הזמן הרעישו והפריעו לי לראות את הסרט כל פעם הייתי פונה ומעיר להם לא להפריע, אחת משלושת הבנות משכה את תשומת ליבי ובתום הסרט עקבתי אחריה עד פתח ביתה וכך נוצר הקשר בינינו שנמשך עד שנת 1965, שבה התחתנו. לאותה נערה קראו "ליליאן" למשפחת "אוחיון", שמסתבר לי שהכרתי את האחים שלה כמה שנים קודם לכן.

המשפחה

לפני החתונה, רכשנו דירה ברחוב הזית בקריית גת, המשכתי לעבוד בבניין עד שנולד בני הבכור "אבי"  בשנת 1966 ואז התגייסי לשרת במשטרת ישראל. במהלך השירות מילאתי תפקידים שונים: סיור, תנועה, טיפול בעברות קלות. לאחר מכן עברתי קורס "סמלים" והתקדמתי בתפקיד. בשנת 1968 נולד בני השני " יעקוב". במשטרה ביצעתי תפקידים שונים כמו: חוקר, ראש משרד חקירות, ראש משרד מודיעין. ובשנת 1973 נולדה ביתי השלישית "אושרית", ובשנת 1974 נולד בני הרביעי "איציק". בשנת 1988 בני אבי סיים שירות צבאי סדיר וחתם לשירות קבע בצבא ושירת בגדוד "906" באזור ירוחם. הוא מילא תפקיד של בוחן נגמ"שים. באחד הימים כאשר טיפל "בנגמ"ש" ארעה תאונה כאשר ה"נגמ"ש" דרס את אבי פצע אותו אנושות ובבית החולים "סורוקה" בבאר שבע נקבע מותו, זה היה ביום ל"ג בעומר 25.3.1989 אבי ז"ל היה בן עשרים ושלוש למותו יהי זכרו ברוך.

כיום, תודה לאל, אני סבא לאחד עשר נכדים חמודים, יפים ונבונים וזה מנחם אותי על האובדן.

הזוית האישית

החוויה שלי עם סבא בתכנית "הקשר הרב דורי" הייתה חשובה מאוד, למדתי מאוד על סבא, שמחתי בכל שבוע שהוא הגיע לבית הספר. (גם חברתי השותפה לסיפור נגה שמחה). למדנו על הילדות של סבא במרוקו וכמובן כיצד עלה לארץ ישראל שהייתה זקוקה ליהודים כדי שיישבו את הארץ. אני מאחלת לכל ילד בכיתה ה' לחוות חוויה משמעותית כזו עם בני משפחתו.