מאגר סיפורי מורשת

אני רחל מזרחי, קראו לי על שם סבתא שלי רחל ז"ל,  הילדים והנכדים מכנים אותי סבתא לולה. נולדתי בקהיר בשנת 1942, שלישית מתוך שמונה אחים, האח הכי צעיר נולד בארץ.  התחתנתי עם בחור מצרי שהוריו עלו לארץ והיינו שכנים בשיכון פולני באשקלון.

עלינו לארץ ב-1957, בזכות אחי הגדול, שהוא למד תורה והיה בקבוצת "אהבה ואחווה" ובעצם היה ציוני מאוד ולא חשב לרגע לעזוב את מצרים לכל ארץ אחרת. הוא היה בן 18 כשעלינו לארץ. הייתה לנו הזדמנות לנסוע לארגנטינה, והוא אמר "תיסעו, אני נוסע לארץ" ואז אמא התערבה ואמרה "איפה שהבן שלי יהיה, שם אני אהיה". אח שלי בגיל הזה בדיוק היה צריך להיכנס לאוניברסיטה והשלטונות לא קיבלו אותו, ושמו לו חותמת על הכרטיס שהוא ציוני ולא יכול להיות תלמיד מן המניין.

במצרים לא היינו יוצאים לרחובות לשחק, היינו יותר בבית. מהבית לבית-ספר ובחזרה. בית הספר כלל ארוחת צהריים והיה יום לימוד ארוך. בבית היינו משחקים עם האחים או עם ילדים מהשכונה בגוגואים של משמש, והייתה לנו עוזרת צמודה, קראו לה "רסמיה", והיא הייתה מארגנת לנו כל מיני משחקים בצוותא.

בחגים ובפסח, במיוחד, היינו נאספים אצל הדודה מצד אבא, המשפחה הייתה גדולה והיינו מבלים את החג ביחד וכולנו בלבוש חדש.

בית הספר היה מחולק לבנים ובנות ורק בכיתות הגבוהות שילבו. למדתי שם שיר "כחול ים המים" ובעצם רק כשהגעתי לארץ הבנתי את המילים שלו. על מנת ללמוד את העברית, הכניסו אותי לכיתה ז' כדי לשמוע ולשנן אותה. ובחופש הגדול של אותה שנה (1957) עזרו לנו להגיע למורה פרטי באפרידר והיינו הולכים ללמוד אצלו עברית. זה עזר לי ולחברה שלי לקלוט את השפה, אחרי זה הגענו לתיכון תגר כמחזור שני שהתחיל באשקלון. אחרי 4 שנות תיכון התחתנתי ומה שזירז זאת הייתה העובדה שההורים לא רצו שאני אתגייס.

היה  לי אח שנהרג בצבא, ומשפחתי נהייתה משפחה שכולה.

נולדו לי שלושה ילדים והספקתי לחתן את הגדול עוד לפני שאביו נפטר. הבנות גם הסתדרו אחרי זה, יש לי מהן 7 נכדים וכיום לא חסר לי שום דבר, ארץ זבת חלב ודבש.

חלק מהזמן שלי בפנסיה התנדבתי וגם נרשמתי להמון חוגים ואני נמצאת היום בכיתת הזה"ב בבית הספר מקיף ה' דרכא.

אני לא אוהבת לחגוג ימי הולדת אבל הילדים כל שנה חוגגים לי ומזמינים אותי למסעדה.

הזוית האישית

מקסים ורחל נפגשו ותיעדו את סיפורה של רחל