מאגר סיפורי מורשת

שמי ליה, במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת את סבי, יעקב סרנגה, במאגר המורשת של התכנית. סבא סיפר לי על לידתו בטורקיה ועלייתו לארץ ישראל, כיום הוא בן 77. הוא נולד בתאריך 5 לדצמבר שנת 1944. יש לו שני אחים – יצחק הבכור, מזל האמצעית, וסבי הוא בן הזקונים. לאביו של סבי קוראים אברהם, ולאמו קוראים סולטנה. הוא נשוי לסבתי חני סרנגה.

בילדותו, הוא ומשפחתו גרו עם שכניו בשכונה ששמה סירקיג'י שהיא ליד תחנת הרכבת שנקראה אוריינט אקספרס, שהיא תחנת הרכבת שנוסעת מחוץ לארץ אל ארצות אירופה. הם היו נוסעים כל המשפחה יחד עם חברים בכל יום שישי לפארק שנקרא פלוריה, שם היו מבלים בכל פעם עד סוף השבוע בראשון בערב. הם היו רוקדים ושרים בלי סוף, הילדים שיחקו יחד וכל עובר זר שראה אותם היה קורה להם- "אשיק", בטורקית זה ביטוי של שמחה וצהלה, סבא שלי היה בן 3 באותה התקופה.

בשנת 1949 הם עלו לארץ בספינת דייגים, ששמה היה "דמיר ייסר", משמעות השם בטורקית היא כוכב ברזל. זה היה 11 חודשים לאחר הקמת מדינת ישראל. השיט ארך אחד עשר ימים, היו 200 איש על הספינה, הוא ומשפחתו שהו בתחתית הספינה ובעקבות הריח החזק של המזוט, כלומר ריח הסולר והבנזין – דלק שמניע את הספינות, סבי, אחותו ואמו חלו במחלת ים.

במהלך הדרך לישראל הם עברו מהים השחור בטורקיה עד לים התיכון. כאשר עברו בין מיצרים בהם היו מערבולות והים היה סוער, הספינה כמעט עמדה לטבוע וסבי ומשפחתו פחדו מאוד, הספינה לא יכלה להחזיק את כמות האנשים ששהו בה וזו הייתה חוויה מטלטלת מאוד עבורם, הם חיכו בצפייה רבה להגיע כבר אל הארץ. ביום העשירי לשיט זוכר סבי כי ראו מרחוק את אורות העיר חיפה בישראל, כל המשפחות ששהו בספינה ישבו יחד, שתו ושמחו וההתרגשות הייתה רבה מאוד, עד לידי מצב שאחד המבוגרים בספינה נפטר מהתרגשותו הרבה. רב החובל והמשפחות ידעו כי רצה להגיע לישראל ולא השליכו אותו אל הים, הם כיסו אותו בבדים וקשרו אותו אל התורן כדי להגשים את חלומו.

סבי מספר כי ביום האחת העשרה הגיעו אל הארץ, אל העיר עתלית. כל הנוסעים נישקו ובירכו את אדמת הארץ. משם לקחו אותם אל מחנה צבאי בריטי לשעבר, ופיזרו את המשפחות אל מקומות שונים בארץ. את סבי ומשפחתו לקחו אל באר יעקב, שם לנו באוהלים במשך שישה חודשים. לאחר שישה חודשים עברו לגור ברמלה בגטו שהיה יחד עם הערבים, הם פחדו מכך כי ידעו שישנה סכנה לחייהם, אך לא הייתה להם ברירה אחרת למקום מגורים. לא היו עבודות רבות בארץ באותה התקופה, זו הייתה תקופת הצנע. כל משפחה קיבלה בשבוע מספר תלושים לצריכת מוצרים בסיסיים בכמות מעטה, כיכר לחם לשלושה אנשים, קופסה של אבקת ביצים, קילו סוכר, מרגרינה, סוכריות ושוקולד לילדים, מי שהיה מספיק לקנות בתלושים היה מקבל את המוצרים האלו, ומי שלא נשאר בלי. אביו של סבי עבד במחסן של מלח והיה מרוויח ביום שלושה לירות, בכסף ישראלי זה שווה ערך לעשר אגורות. סכום הכסף הזה הספיק בשבילו כדי לעזור במשך השבוע לשבע משפחות ממשפחתו המורחבת ולקנות להם מזון, כך שדאג גם להם.

סבי היה בבית ספר ממלכתי ולמד עד כיתה ו', הוא נאלץ לעזוב את בית הספר בעקבות כך שאביו חלה מאוד, ובמשך 12 שנים שהה בבית החולים. כאשר התגלתה מחלתו ונשלח לבית החולים סבי החל לפרנס את אמו ואת אחיינו, כי בעקבות העוני דודתו לא יכלה לפרנס את בנה. הוא עבד כגזרן בקונפקציה, כלומר התעסק בגזירת בדים. הוא היה מרוויח בשבוע 25 לירות ומשאיר תמיד מעט לעצמו לבילויים עם חברים בקולנוע או לנסיעה לים בשבתות איתם. חבריו היו כמו משפחה בשבילו, היו לו שלושה חברים שהיו באים לביתו גם כאשר היה בעבודה, והם בקשר טוב עד היום. למרות הכנסת הפרנסה הביתה, סבי לא ויתר על ההתגייסות לצבא ובשירותו שירת כאפסנאי.

סבי כנער בן 14

אחותו של סבי הייתה שכנה של סבתי ואמה, היא רצתה להכיר לה את סבי. הפגישה הראשונה ביניהם הייתה כאשר הלכו יחד לסרט, יחד עם אחותו של סבי ובעלה. הפגישה הייתה מוצלחת, היה בניהם חיבור והם נהנו יחד. הם המשיכו להיפגש גם לאחר מכן בביתה של אחותו. אביו של סבי היה חולה מאוד, ולאחר שלושה חודשים כבר התארסו. את מסיבת האירוסין ארגנה אמה, ובה לראשונה גם אביה הכיר את סבי. סבתי באה מהעדה המרוקאית, וסבי מגיע מהעדה הטורקית. בשתי העדות האלו ישנו מנהג קבוע במסיבת האירוסים, הנקרא "נדוניה", בו האישה קונה פריטים לבנים ומכינה את הבית בלבן, מפות, מגבות לפנים וגוף, מצעים לבנים שאת המיטות כיסתה בלבן לפני האירוע, בגדים לבנים לשניהם – שמלות, חולצות מכנסיים חלוקים, נעליים וכו', והגבר קונה תכשיט מזהב לאישה. המסיבה הייתה מרגשת ושתי המשפחות שמחו יחד. חמישה חודשים לאחר מכן כבר הייתה החתונה שלהם, כל המשפחה וכל השכנים הגיעו לחתונה שהייתה מרגשת מאוד. אביו של סבי לא יכל להגיע לחתונה בעקבות המחלה ולכן הלכו לבקר אותו ביום שאחרי, יחד עם אביו של סבתי ואמו של סבי. אביו של סבי שמח והתרגש מאוד, בירך אותם בברכות ואיחל להם טוב. שנה בדיוק לאחר החתונה כבר בתם הראשונה, סוזי, נולדה ב- 3 לאוגוסט שנת 1967.

סבי וסבתי עם חברים ומשפחה לאחר חתונתם

חמש שנים לאחר מכן, עברו לדירה שהייתה עדיין באזור רמלה, ונאלצו לגור בה במשך שלושה חודשים בלי מים, חשמל וחלונות, מהסיבה שעדיין לא סיימו לבנות את הבניין. סבי זוכר כי היה להם קשה להסתדר כך, אך באותו הזמן החל סבי גם ללמוד. בבוקר עבד במפעל של מעילי גשם, ובערב הקדיש את זמנו ללימודים לתדמנות של בגדים, סבי אהב להתעסק בעבודה הזו והיה תופר בגדים לבתו, לסבתי ובהמשך גם לאמי כאשר נולדה. בהמשך נסגר מפעלם והמשיך סבי לעסוק בתחום, עבר לעבוד במפעל של שמלות. באותו הזמן נולד גם דודי שהוא ילדו השלישי והקטן ביותר. בשנת 1990 עבד בחנות בגדים שהתעסקה בשמלות, והפעם התעסק בעיצוב דגמים של שמלות, מההתחלה ועד הסוף, מההזמנה של הבדים ועד למוצר המוגמר של השמלה. הוא מספר כי אהב להתעסק יותר בתחום הזה מאשר רק בגזירה, מהסיבה שכבר היה מנוסה וידע כיצד לעבוד בכל השלבים. בשנת 1992 כבר עברו לגור בעיר ראשון לציון, זהו הבית בו הם גרים עד היום. עשור לאחר מכן יצא לפנסיה, בגיל 67. היום הוא נהנה מההליכות לפנות בוקר ומהשקט של הבית.

סבי וסבתי ביום הברית של בנם הקטן, אבי

הזוית האישית

ליה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מהסיפור של סבי, דרך ההשתתפות בתכנית גיליתי עליו המון דברים שרציתי לדעת על חייו ולא יצא לי לשמוע לפני כן. התרגשתי לשמוע על המעבר שלו לארץ, על החברים שרכש במהלך הדרך שהם חבריו עד היום. מסיבת האירוסין של סבי וסבתי עניינה וריגשה אותי מאוד, כיצד המנהגים של שתי העדות שלהם השתלבו יחד. לא ידעתי כי סבי עסק במשך כל כך הרבה שנים בתפירה ועיצוב של בגדים וכי אהב את העבודה הזו, והדבר הפתיע אותי מאוד. שמחתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולהכיר את חייהם של משפחתי דרכו.

ליה תיעדה גם את סיפורה של סבתא חני: המסע ממרוקו לישראל והחיים עד היום – סבתא שלי.