מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסווראורלסק בהרי אורל וקוראים לי זאב אמיכי.

זה מקום עם המון שלג וטמפרטורה שיכולה להגיע למינוס 51 –  מעלות צלזיוס.

המסע הארך לארץ ישראל לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באונייה אקסודוס

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתאריך 8 מאי 1945, אני נולדתי בחודש אוגוסט שלושה חודשים אחרי סיום המלחמה. לנתינים פולנים הייתה אפשרות לברוח מרוסיה. אבי וחבריו ארגנו קרון משא ברכבת בקר שנסעה לפולין והתחבאנו שם באחד הקרונות. בפולין התחברנו לשליחי ההגנה ובעזרתם הגענו לגרמניה, שם הינו מספר חודשים במנהיים. משם יצאו שיירות במשאיות לפורט-דה-סק בצרפת, שם עלינו על אוניית המעפילים אקסודוס.

אוניית אקסודוס הייתה אוניית נהרות לא גדולה ולא היה מספיק אוכל לכל האנשים שהיו בה בצפיפות. אני זוכר שהיו דרגשים (זה מדף שאפשר לישון, לשבת ולהשתמש כשולחן). במקרה אחד, אני זוכר שבכיתי, כי רציתי קקאו וניגש אלי איש זקן עם רגל תותבת (רגל לא אמתית) אולי הוא היה נכה מלחמה, והוא נתן לי את התה שלו.

בישראל, הגענו לחופי פלמחים ושם שתי משחתות (אוניות מלחמה) בריטיות החלו לנגח את האונייה שלנו. אני זוכר שהייתה מהומה גדולה וכולם צעקו "הבריטים כאן". חייל בריטי אחד ניסה להיכנס דרך החלון בין הדרגשים, מישהוא לקח גרזן והיה שפריץ של דם וזה היה מראה טראומתי גדול בשבילי. הורידו אותנו בנמל חיפה ושם העלו אותנו על שלוש אוניות בחזרה לצרפת למרסי.

היו על האוניות 1,500 ילדים. היה רעב גדול וכדי לשכנע את האנשים לרדת מאוניות הבריטים נתנו לנו מנות אוכל רקובות – שאריות מזון שנשארו להם ממלחמת עולם השנייה. הגיע איזה שר האחראי על חופי הים, והבטיח שהם יתנו לעולים אזרחות צרפתית, מקום עבודה ושיכון מגורים בחסות הבריטים – בכל זאת אנשים לא רצו לרדת מהאוניות. הורידו רק את החולים. מאחר והאנשים לא ירדו הבריטים החזירו את כולם בחזרה לגרמנייה להמבורג. שם העבירו את כולם למחנה פליטים.

היינו במחנה הפליטים מחודש אוגוסט עד חודש מאי. בתאריך ה- 15 למאי 1948, הוכרזה מדינת ישראל והבריטים עזבו את הארץ נתינים חופשיים. אנשי ההגנה לקחו אותנו לארץ. היינו בהתחלה במחנה בריטי ישן ונטוש. שם שהינו בצריף ארוך עד שחיפה שוחררה ואז קיבלנו חדר בבניין בחיפה. חמש משפחות התגוררו בכל קומה. היה מטבח משותף ומקלחת אחת לכולם. ככה חיינו במשך שנתיים. אבי גוייס לצבא להלחם במלחמת השחרור. הוא היה חובש קרבי כמו הבן שלו (אבא שלי) אימא שלי לא ידעה עברית והיה להם קשה לתקשר.

זיכרונות ילדותי בישראל

בילדות שלי היו צעצועים מעץ ולא היה פלסטיק ולא היו משחקים בבית, כי לא היה כסףלקנות מותרות, אז המצאנו משחקים לבד ובנינו לעצמנו משחקים וצעצועים כמו למשל: קורקינט מקרשים שהיו בסביבה וקוגרלגרים שמצאנו. שיחקנו בחישוק של אופניים ובנינו רפסודות שיצופו על ביצות שנוצרו בין הדיונות ודימיינו שאנחנו בארצות רחוקות.

פעם אחת ירדתי מהרפסודה לתוך הביצה כדי לתפוס צפרדע והתחלתי לשקוע וילד אחד יותר גדול משך אותי החוצה. הפכנו חלקת חול שיישרנו למגרש כדור-רגל והכנו כדור מחבלים. בקיץ, כשהיה חם ושיחקנו בחול אז נעלנו מגפיים. מתישהו, לאחד הילדים קנו כדור וכשהוא התפנצ'ר אז תיקנו אותו בעצמנו. נסענו גם הרבה באופניים. במקום חוגים הלכנו לתנועת נוער שלוש פעמים בשבוע. שם היו שיחות, שירים וריקודים. יצאנו הרבה לטיולים. היה טיול למצדה ועלינו ברגל בשביל הנחש עם הזריחה. בסוף השביל היה סלע גדול שהיה צריך לעקוף –  צעד אחד לא נכון ואפשר היה ליפול למטה, אז היה מדריך שעמד ליד הסלע ונתן יד לכל ילד ולמזלנו כולנו עברנו בשלום. כשהגענו למעלה צעקנו "שנית מצדה לא תיפול".

בטיול אחר נסענו למכתשים במשאית (לא באוטובוס). פעם אחת המשאית היתה בתחתית הוואדי ולא יכלה לעלות. יש תמונה שבה כולם דוחפים את המשאית למעלה. פעם בטיול למידבר יהודה התחלקנו לחוליות וכל חוליה היתה אחראית להביא חלק מהאוכל, האוכל הוכנס לתרמילים שעברו בין הילדים בתורות. סבתא (תירצה) ואני עדין לא הכרנו אז, אבל היינו באותה חוליה. הבנים העבירו את התרמיל מאחד לשני ותירצה אמרה "שגם הבנות יכולותלסחוב תרמילים." הבנות האחרות לא רצו לקחת חלק, אבל תירצה סחבה את התרמיל כמו הבנים. ואני חשבתי לעצמי, זאת אחת שניתן לסמוך עליה והיא תמיד תיתן כתף – וצדקתי…. היא הסבתא שלכם!

הזוית האישית

מעיין: שמעתי מסבא שלי סיפורים מעניינים ששניים מהם העלנו לכאן. למדתי מהם שסבא שלי מאוד הוא איש מאוד אמיץ ושהוא עבר תקופות קשות וקשוחות בימי חייו, ואני מאוד גאה בו.