מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה חמו והשנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אורי. שם משפחתי לשעבר היה עבודי. נולדתי בבגדד בירת עיראק בשנת 1942.

ערב אחד הורינו אמרו לי ולארבעת אחיי שאנחנו צריכים להיות בשקט כי יגיעו אלינו אורחים. הצצתי מפתח דלת החדר וראיתי שהגיעו בין 4-5 אנשים עטויים בגד שחור – "עבייה" (מילה בערבית). אחר כך אבא סיפר לנו שהפגישה נועדה לתכנן את עלייתנו לארץ ישראל.

העלייה לארץ

בחורף 1951 יצאנו לשדה התעופה בבגדד על מנת לטוס לארץ ישראל. מותר היה לקחת מזוודה לכל אחד מבני המשפחה. הגענו לשדה התעופה ושם בצעקות הובילו אותנו לדלפק, פיזרו את תכולת המזוודות ומיינו חלק מהבגדים לצד ימין וחלק לצד שמאל. גברת ערבייה פרמה לי את הצמות (זכור לי שהיו לי סרטים ירוקים ושמלת צמר ירוקה, נעלי לכה שחורות וגרביים לבנות) וכל זה על מנת לבדוק אם החביאו בצמותיי כסף או זהב, היא פיזרה את שערי. מי שנתפס שהעביר משהו עם ערך כספי, נתפס ונשלח לכלא. כילדה נאלמתי דום ופחדתי מאוד מאוד.

אמי פלורה ואבי יעקב, יחד עם אחי הגדול דוד, אחי כדורי, אני, אחי יחזקאל (שנקרא על שם סבי) ואחי התינוק אורי – עלינו למטוס ונחתנו בלוד.

כשהגענו היה לילה. העלו אותנו למשאית, לא ידענו לאן. המשאית עצרה ואמרו לנו לרדת. פחדנו מאוד. מסביב חושך, עשבים, בוץ וראינו רק אוהלים (אז לא ידעתי מה זה אוהל). אמי ישבה על אבן והתחילה לבכות. היא אמרה לאבא: "אני רוצה הביתה, לא רוצה להיות פה". אבל גם אם רצינו לחזור לבגדד – אי אפשר, כי השלטונות בעירק אסרו על חזרה, זו הייתה "יציאה בכיוון אחד".

זה היה מחנה – מעברת רחובות.

החיים במעברה

נכנסו לאוהל אחיי, אספו אבנים והניחו על הבוץ. היו מיטות ברזל עם מזרוני קש, בשביל מים נאלצנו לכתת רגליים וללכת להביא ממרכז המחנה. לכל אחד נתנו פנקס מזון והאוכל היה בקיצוב. המדינה הייתה בעוני כלכלי והסתפקות במועט. אהבתי לחם שחור מרוח במרגרינה שעליה פיזרו סוכר.

ככה חיינו במעברה, אחר כך קיבלנו צריף, השירותים היו מחוץ לצריף. למדנו בבית הספר ממלכתי ה'. למורה שלי קראו יצחק והוא היה מורה נהדר. כשהלכתי ביום הראשון לבית הספר חזרתי בוכה ואמרתי לאימא שלי שאני לא הולכת כי "הם לא יודעים לדבר". אמי ריחמה עליי והשאירה אותי בבית עד שסבתי הגיעה ונזפה בה שאני חייבת ללכת ללמוד. למדתי בכיף ואהבתי שיעורי חשבון. פעם עשינו שביתה נגד המורה דוד וקיבלנו עונש – להעתיק פרק בתנ"ך. הוריי דאגו שנלמד ובעיקר נדבר עברית. אבי היה הולך ברגל כשני קילומטר מהמעברה להביא לנו עיתון על מנת שנקרא, ורשם אותנו לספרייה העירונית.

בילדותי היינו משחקים הרבה בחוץ בחמש אבנים, קלאס ומחניים. שיחקתי בעיקר עם נאווה ועם אירית, שהיום היא גיסתי. עם כל הקושי, היה לי כילדה נעים ונחמד. אחי חזי ואני הקמנו "בית קולנוע". שמנו קרשים על בלוקים, גזרנו נייר עיתון, הדבקנו בקמח ומים, עשינו גליל תמונות כסרט קולנוע, הזמנו ילדים והרווחנו שני גרוש שלמים.

חלום שהגשמתי

בילדותי חלמתי להיות מורה, תמיד אספתי ילדים סביבי. הגשמתי את חלומי והייתי למורה, מנהלת ומפקחת במשרד החינוך.

אני מאחלת כל ילדי ישראל שיהיו בריאים, מאושרים ושמחים.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: למדתי הרבה על עברה של סבתי והיה לי מעניין מאוד. אני מאחל לסבתא חנה שתהיה בריאה ושתמיד יהיה לנו כיף ביחד, כמו תמיד.