מאגר סיפורי מורשת

שמי ירדן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, חוה בן פורת, המשתתפת בתכנית יחד איתי.

שמה המקורי של סבתי מצד אמי בעיראק היה אבלין, שזה שם צרפתי, אך בארץ עברתו את השם לחוה. שם משפחתה היה שבירו שבערבית פירושו יחידת מידה, השם ניתן מדורי דורות על ידי הסובבים ככינוי של מישהו שהוא נמוך/ גבוה. לאחר נישואיה עם סבי שמואל, שם משפחתה הפך להיות בן פורת (השם עוברת מ'קזז') מכיוון שבן פורת יוסף זו משפחה מרובת ילדים, כפי שאכן הייתה משפחתו של סבי. סבתי חוה נולדה בשנת 1936 בעיראק, תאריך לידה מדויק ניתן לה בארץ, מאחר ולא היו מסמכים לגבי תאריך הלידה המדויק, תאריך הלידה נקבע ל- 1 לינואר.

סבי וסבתי אנשים פשוטים וצנועים מאד והם אינם חוגגים יום הולדת (בעיראק לא היה נהוג לחגוג ימי הולדת), אך מקפידים לתת מתנות לנכדים מגדול ועד קטן בימי ההולדת של הנכדים. סבתא חוה הנה בתם של אסתר ויעקב ז"ל, להם היו עשרה ילדים. שמות אחיה: מנשה ז"ל, שלמה ז"ל, יחזקאל ז"ל, סעיד האח הקטן שפירוש שמו אושר. שמות אחיותיה: ג'ורוג' ז"ל, יהודית, דייזי ז"ל, נורית ז"ל ורותי. סבתי היא הילדה החמישית להוריה. כילדה היא קיבלה יחס שונה מהדודים ומהסביבה כי הייתה ילדה טובה, חכמה וותרנית והייתה אהובה על כולם. אחיה של סבתי, מנשה ז"ל, היה חבר בתנועה הציונית בעיראק שהעלתה יהודים לארץ ישראל בעלייה בלתי חוקית. אחיה של סבתי, שלמה ז"ל, עלה עם כל המשפחה בשנת 1949 והיה מעריץ גדול של משה דיין ודוד בן גוריון ואף קרא לילדיו על שמם.

מצבה הכלכלי של המשפחה בעיראק היה די טוב והם גרו בעיר הבירה בגדד. לאבא של סבתי הייתה חנות, המשפחה המורחבת עסקה במסחר והיו להם חנויות למוצרים שונים. אמה של סבתי הייתה עקרת בית (לא היה נהוג שנשים בתקופה הזו עבדו), דאגה ועזרה לילדיה. במשפחה של סבתי שמרו מסורת, קיימו חגים ונהגו לא לחלל את השבת. החגים עצמם היו חגיגה, הם נהגו להתלבש יפה וללכת לבית הכנסת.

בעיראק סבתא שיחקה בחימר ועשתה כלים, ושיחקה על גג הבית עם בת דודתה מארי שהייתה בגילה. את המשחקים הם המציאו בעצמם על הגג, כמו רופא וחולה. מארי תמיד אמרה לסבתי שהן יחיו וימותו יחד, היא אהבה אותה אהבת נפש. המאכלים העיראקיים היו טעימים מאד: חשוות וממולאים שעד היום סבתי לא הצליחה לשחזר את טעמם, מג'דרה עם שמנת וביצה עין, לאפות עיראקיות עם ירקות וביצה, עשירות בטעמים.

בבית הספר בעיראק הבנים והבנות לא למדו יחד. הבנים נשלחו לבית ספר של בנים יהודים בלבד, והבנות לבית ספר ממשלתי, כי למשפחה לא היה תקציב לשלוח את כולם לבית ספר יהודי. הבנות היהודיות למדו יחד עם הבנות הערביות בבית ספר משותף.

בגיל ההתבגרות החשיבה בעיראק הייתה פרימטיבית. כשהבנות קיבלו מחזור הן הרגישו מעין אשמה/בושה והסתתרו מהסביבה. ארועי בריתות במשפחה היו חגיגה גדולה, והייתה שמחה רבה בתוך המשפחה המורחבת. הזיכרונות של השמחות בחתונות הדודים מלווים אותה עד היום, את הקישוט של המקום, המאכלים והשמחה. בחופשה השנתית הם נסעו לכפרים של הדודים מחוץ לעיר, הם היו מקבלים שם פינוקים. בחלק מהחופשות הם היו באיים מוקפים מים מסביב, והיו שרים ומנגנים.

כאמור, סבתי נולדה בשנת 1936 בבגדד שבעיראק, ועלתה לארץ בשנת 1949, בהיותה בת 13. בשנת 1933 עם עליית המלך המושחת גאזי לשלטון, מצב היהודים במדינה התדרדר, והאוכלוסייה המוסלמית הושפעה מהתעמולה הנאצית. היהודים עשו רבות למען עיראק וראו עצמם חלק ממנה, אך פרעות ראשיד עלי (הפרהוד) הוכיחו ליהודים כי הם זרים ושנואים, ולעולם לא יוכלו לראות בעיראק את ארץ מולדתם. לאחר קום מדינת ישראל, ממשלת עיראק נתנה אפשרות לעלות לארץ רק עם מזוודה קטנה ובה בגדים. משפחתה של סבתי קיבלה אפשרות כניסה לארץ והם נאלצו להשאיר את רכושם מאחור בעיראק. סבתי קיבלה מאמה טבעת זהב, וכשעלתה למטוס לארץ ישראל, דודתה שנשארה בעיראק אמרה לה להוריד את הטבעת ושאסור לקחת זהב. היא נתנה לה את הטבעת למרות שאהבה אותה מאד.

מיד עם עליית המשפחה לישראל הם הגיעו לשער העלייה בעתלית, ועברו תהליך שנראה בעיניהם כהשפלה, ריססו אותם בחומרים כימיים מחשש שהביאו עימם מחלות וחיידקים. הם קיבלו אוהלים לשינה לפי גודל המשפחה ותלושי מזון. המזון היה דל ומועט כי זו הייתה תקופת הצנע. הם פגשו שם חברים רבים מעיראק שעזבו ועלו ארצה כמוהם.

משפחתה שהתה בעתלית כחודש ימים. משם עברו לפרדס חנה, ואז התפצלה המשפחה, הגדולים נשלחו לקיבוץ /פנימייה, והילדים הקטנים נשארו עם ההורים.

סבתי נשלחה לכפר הירוק שהיה בראשית דרכו. החניכים למדו חצי יום ובחצי השני עבדו בענפי המשק השונים: לול, רפת, גן ירק, מטבח ופינת נוי. סבתי מספרת שאלו השנים הכי יפות ומאושרות בחייה. בפנימייה הייתה תחושה של בית וחום. החניכים היו מאד מלוכדים למרות שהגיעו מ- 22 מדינות שונות והתגברו יחד על הבדלי השפות. סבתי מספרת שהכפר הירוק זכה לתמיכה ומימון ולכן לא נחסך מהם דבר, למרות שהייתה זו תקופת הצנע בארץ.

סבתי בנעוריה

סבתי שהתה בכפר הירוק ארבע שנים, שלאחריהן הצטרפה למשפחתה שגרה במעברה בחולון (כיום זה אזור התעשייה של חולון). סבתי הייתה צריכה לצאת לעבודה, מאחר ואביה, יעקב ז"ל, היה אדם מבוגר וחולה ולא יכול היה לשאת את נטל פרנסת המשפחה על עצמו. תנועת "הנוער העובד והלומד" סיפקה מקומות פרנסה לנוער, וסבתי קיבלה עבודה במתפרה. היא הייתה בעלת קליטה מהירה ולמדה הכל בארץ. את מלוא משכורתה נתנה להוריה, בכדי לרכוש צרכים למחייתם. בהמשך חייה הבוגרים עבדה סבתי גם בבית החרושת "אל-מו" שעסק בטווית צמר והיה באזור התעשייה של חולון.

ברטה, אחות של סבי ובעלה רחמים, הכירו בינה לבין סבא שמואל. אמנם סבתי עדיין לא הייתה בשלה לחתונה, אבל הם התחתנו בהיותה בת 18 בתאריך 24.12.1954, בתל אביב בבית הכנסת הגדול, כאשר כל המשפחה נרתמה לעזרה בהכנת הכיבוד וקישוט המקום. הדודות הכינו עוגיות ודג מלוח ועוד. את השמלה היא שאלה מאחת הדודות. החתונה הייתה נפלאה, החברות של סבתי הגיעו וגם חברים של סבי מהקיבוץ הגיעו ועשו שמח. את ליל הכלולות הם בילו במלון בתל אביב. בתקופה ההיא לא היה כסף לבזבז והחתונה הייתה צנועה ובכל זאת שמחה מאד! כיום סבתי וסבי נשואים 68 שנים באושר רב.

סבתי אוהבת מאד צמחייה, ובעבר הייתה לסבתי וסבי חממה בחצר הבית "משתלת פאר", בה היו מוכרים צמחים. סבתי מטפחת את הגינה במסירות ועקביות מדי יום, גם בגילה המבוגר (בת 86), משקה את הצמחים, מגזמת ומייחרת שתילים. כשסבתי לא עסוקה בגינה ובבישולים במטבח, היא אוהבת לשבת בכורסה ולצפות בטלוויזיה בתכניות השונות.

לסבתא חוה וסבא שמואל יש שני בנים: רונן ז"ל הבכור וגיא. וארבע בנות: אפרת, הדר, חגית ז"ל ואמי קרן. לצערה של המשפחה, שני ילדיה נפטרו ממחלת הסרטן. רונן ז"ל היה בן 39 במותו, וחגית ז"ל בת 35 במותה. סבתי סעדה וטיפלה בהם במסירות עד יומם האחרון, וגידלה את הנכדים שהשאירו מאחור.

עם השנים, סבתי בדומה לאמה, הפכה להיות עקרת בית במשרה מלאה וגידלה את ששת ילדיה. כולם קיבלו חינוך טוב ולמדו באוניברסיטה וכיום כל אחד מצליח בתחומו. סבתי היא הדבק של המשפחה ועמוד התווך, לכידות המשפחה מאד חשובה לה, וכולם בקשר מצוין. לסבתי שישה ילדים, 16 נכדים ו-11 נינים (נין נוסף בדרך).

המשפחה המורחבת

יום הנישואין של סבתי וסבי חל בסוף חודש דצמבר ויוצא בדרך כלל בחג החנוכה, אז כל המשפחה מתכנסת יחד בסלון להדלקת נרות. יש לנו קבוצת ווטצאפ פעילה בשם "חמולת בן פורת" ובמהלך הקורונה סבתי למדה להקליט הודעות ולשלוח סרטונים שלה ושל הגינה היפה והמטופחת.

כיום המנהג העיקרי שיש למשפחה, הנקראת "חמולת בן פורת", הוא להיפגש  למשך מספר שעות בימי שבת בחצר ביתם של סבתי וסבי, הילדים הנכדים והנינים המתוקים. מאחר והמשפחה גדולה, לא יוצא תמיד להיפגש בחגים בהרכב מלא, אך השנה חגגנו יחד את חג הפסח בחצר הבית בחולון.

הזוית האישית

ירדן הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין לגלות על חייה של סבתי. להבין איזה קשיים היא עברה ואיך היא התגברה עליהם. היה מרגש לראות את ההבדל בין עכשיו לפעם, בין עיראק לישראל. ובעיקר היה מרגש לראות שאחרי כל מה שהיא עברה היא נשארה מאושרת והקימה משפחה גדולה. הייתי מאחלת לעצמי לגדל גם משפחה גדולה ולהיות כל כך עצמאית וחזקה!