מאגר סיפורי מורשת

שמי מוריה סמואל ואני משתתפת השנה בתכונית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, אסתר סמואל. יחד אנו מתעדות סיפור על חלומה של המשפחה במאגר המורשת של התכונית.

אני כותבת בשם סבתי: "כל חיי לי ולמשפחתי היה חלום לעלות לארץ הקודש ירושלים, חלום שנראה רחוק כמו אלפי שנות אור, חלום שהיה כרוך בחירוף נפש והקרבת נפשות, אך כשירושלים מול עיניי באופן תמידי שום דבר לא יכול עלי, ואכן החלום הפך למציאות, תודה לאל.

עליתי לארץ בגיל 17 לבד, לפני 43 שנים. באתיופיה התגוררנו באזור תיגראי וגרנו בעיר שירה. אני זוכרת שאת המסע התחלתי ביום השלישי של חג הפסח. יצאתי מהעיר לכפר של קרובי משפחה. שם חיכיתי עד אחרי חג הפסח השני, שזה המתנה של ארבע ימים. אחרי חג שני של פסח יצאתי לדרך והגעתי לכפר שנקראת וולקאית, ושם המתנתי עם עוד חבר'ה צעירים כמוני ומבוגרים ומשפחות. חיכינו בערך שבוע שבועיים למורי דרך למדריכים. כשהמדריכים הגיעו התחלנו את המסע לסודן.

ב"ה מי שהוביל והנהיג את המסע דרך סודן היה פרדה אקלום – קרוב משפחה שלי (אימא שלו וסבא שלי היו אחים). הוא היה מהדמויות החשובות בתולדות יהדות אתיופיה. פרדה אקלום, הוא האיש שפרץ את נתיב העלייה דרך סודן לישראל ובזאת הביא לעלייה המונית של יהודי אתיופיה לארץ ישראל בתחילת שנות ה-80, זו הייתה עלייה סודית. הוא זה שסלל את הדרך למבצע משה. בכך הפך פרדה אקלום לאחד הגיבורים הראשיים באפוס העלייה של יהודי אתיופיה, הוא הוכיח שניתן לעשות את הדבר הבלתי אפשרי כשכל שערי היציאה של יהודי אתיופיה היו נעולים.

באחד הימים פרדה הגיע עם כל האישורים לעלייה לארץ ישראל, הוא התחיל להקריא בקול את שמות כל העולים שקיבלו אישור עלייה וביניהם גם את שמי. אנשים חשבו שהוא עשה לי "פרוטקציה" בגלל הקרבה המשפחתית, אבל הוא כלל לא ידע שאני נמצאת בסודן, שכן ראה אותי פעם אחרונה כשהייתי ילדה קטנה. בסופו של דבר זכיתי לעלות למטוס שייקח אותנו לארץ הקודש.

הוא שאל אותי איך הצטרפתי ועניתי לו: "אישתו של דוד שלי סיפרה לי להצטרף לבוא ולהשתחל בלי שישימו לב". ובאמת ביום רביעי בלילה עלינו על משאית. נסענו במשאית מגדריף לחרטום (עיר הבירה של סודן), מחרטום ליוון ומיוון לארץ הקודש, לירושלים. בדרכינו לחרטום במשאית, נסיעה ארוכה וצפופה, ולפתע המשאיות נעצרו. בהתחלה לא הבנו מה קרה, עד שהבנו שאלו היו חיילים סודנים. הנהגים אמרו לנו להיות בשקט. כולנו היינו בדממה – גם הילדים, גם התינוקות, הנשים והגברים –  וזה אחד מהניסים שהיו לנו, כי אם היה רעש הם היו עולים עלינו ולוקחים לנו את כל הכסף או הורגים אותנו. ברוך ה', הם לא שמעו אותנו ולא הרגישו בנו, אבל הם דרשו כסף רב והרבה שוחד כדי להמשיך את המסע, הנהגים נתנו להם את כל מה שיכלו ותודה לאל המשכנו בדרכנו.

ברגעים של הטיסה מיוון לארץ הקודש התרגשנו מאוד, הציפייה הייתה בשמיים ומלאת שמחה. ארץ הקודש!!! ירושלים!!! אני זוכרת את הרגעים שנחתנו, בכינו מהתרגשות. לא האמנו שאנחנו באדמת אבותינו הקדושים, ארץ ישראל שעליה חלמנו. כשירדנו מהמטוס הדבר הראשון שעשינו זה לכרוע, להשתחוות ולנשק את אדמת ארץ הקודש. חיבקנו ונישקנו את האדמה ללא הפסק, כמו בן שפגש את אמו לאחר המון שנים של געגוע וכמיהה.

הגעתי לבאר שבע למרכז קליטה. וב"ה פגשתי את בחיר לבי אברהם, שהיה מהעולים הבודדים באותה תקופה בארץ. לאחר שנה כשהורים שלי הגיעו לארץ התחתנו וגורנו באילת ושם גם ילדנו את שלושת ילדנו, ".

לאחר שעליתי ארצה בשנת 1980, למדתי בפנימיות הודיות על יד טבריה בצפון הארץ – שם למדתי את השפה העברית. לאחר מכן התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית לקליטת עליית יהודי אתיופיה בעליות של מבצע משה ושלמה. כעבור שנה מיום עלייתי ארצה, זכיתי והתאחדתי עם משפחתי בדיוק בל"ג בעומר. כיום אני גרה בבאר שבע ועובדת במזכירות של בית המשפט השלום.

הזוית האישית

מוריה הנכדה המתעדת: מאוד התרגשתי לשמוע את סיפור המסע של סבתי היקרה הכרוך בחירוף נפש – לעלות לארץ הקודש ללא משפחתה. למדתי מסבתי מהי אמונה, נחישות ותושייה אמיתית. אני מודה לבורא עולם על כך שזכיתי להיות חלק משושלת של משפחה שכזו ואני מתפללת שכל בני עם ישראל יעלו ארצה ויזכו בקרוב לגאולה.