מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית טהרני ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי הדס.

נולדתי בשנת 1946 בתאריך 13.11.46 בעיר טהרן שבאירן. עליתי עם משפחתי לישראל בשנת 1987.

ילדותי

זכור לי שכילדה היו מאכלים שאני אוהבת, מבין המאכלים הפרסייים אהבתי לאכול: אורז עם מרק עשבים, "גונדי", "שפטה ברנצ'י" וממולאים. הייתה לי חברה טובה מהילדות בשם רשל שזה בעצם רחל. רחל כיום בגילי והיא גרה בעיר חולון ואני גרה בירושלים, בשכונת פסגת זאב. התחביבים שהיו לי כילדה היו משחקי פינג-פונג, קפיצה בחבל, מחניים, קלאס, קלפים ועוד..

העזיבה מפרס (איראן)

כשהייתי בת 40, התחילה מלחמה בפרס ונאלצנו לברוח עם המשפחה. לאחר תכנון עם מדריכים ועוד מספר אנשים שהצטרפו אלינו, יצאנו למסע מפרס לארץ ישראל. היינו מספר חודשים במדבר, חלק מאיתנו נסעו בג'יפים, לעיתים עצרנו בכפרים על מנת לנוח, לאכול ולאסוף כוחות. היו הרבה קשיים בדרך: מזג האוויר החם בעת המסע והטמפרטורה הנמוכה והקרה בלילה, היו גם חיות מסוכנות כגון: נחשים ועקרבים, שודדים מסוכנים ועוד. במהלך המסע היו מקרים שונים בדרך, לדוגמא שבמהלך הלילה אנשי צבא חיפשו אחרי בורחים, המדריכים ברחו למשמע קולותיהם של השוטרים ואילו אני ומשפחתי התחבאנו ושתקנו. למרבה המזל הם לא מצאו אותנו וכך חיינו ניצלו.

באיראן יש משטר דיקטטורי ולכן לתושבים אין זכויות ואסור לצאת מהמדינה. היה מקרה נוסף, שכשעברנו לג'יפ אחר שכחנו את החפצים שלנו בג'יפ השני – זה היה מאוד מאכזב, במיוחד שאנו נמצאים במסע מטלטל, כעת גם החפצים הבסיסיים שלנו לא היו אתנו יותר. במהלך המסע בני היה חולה והבכי שלו יכל היה להסגיר אותנו פעמים רבות, לדוגמא – כאשר עברנו את הגבול היינו צריכים להיות בשקט אלחוט כדי שלא ניתפס והוא בכה מכאב כי לא חש בטוב, זה היה מסוכן מאוד. לאחר מאמצים גדולים הגענו למדינת ישראל הבטוחה ביותר עבורינו היהודים, נקלטנו במרכז קליטה והצלחנו להמשיך בחיינו ולהתפתח כאן בישראל.

הזוית האישית

הדס הנכדה המתעדת: היה לי כיף לעשות את הסיפור עם סבתא והיה מאוד מעניין לשמוע את קורות חייה כילדה ועלייתה לארץ. אני מאחלת לה חיים בריאים ומאושרים.