מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי הדסה זיידל זוהר. נולדתי בעיר תל אביב בשנת 1945. להורים שלי קראו ברכה ואליהו ולאחותי קוראים סמדר. למדתי בבית הספר יהודה המכבי, בתיכון אליאנס, והלכתי לאוניברסיטת תל אביב. שירתי בבסיס הצבאי מודיעין דימונה. אהבתי לשחק בתור ילדה בחבל ובקלאס והייתי נפגשת עם חברותי בצופים ובביתנו.

המסע לפולין

בשנת 2013 נסעתי לפולין לביקור במחנה הריכוז ובעיר הולדתה של אמי. נסענו לעיירה שפרץ והתחלתי לחפש את הבית שבו אמי גרה עד שנת 1934. הלכתי ברחוב היהודים, בית בית עברתי, דפקתי על הדלתות ושאלתי: "האם מישהו יודע איפה משפחת קריסטל גרה? הם עזבו לפני המלחמה את פולין". כל התשובות היו שליליות, כי עכשיו כל הרחוב פולני. אפילו יהודי אחד לא נותר. הייתי מאד מאוכזבת.

פתאום הגיע איש פולני, ואמר לי: "את רוצה לשמוע על היהודים שחיו בעיירה הזאת? אז כדאי לך ללכת לכנסיה ולדבר עם הנזירה. היא יודעת הרבה על היהודים שחיו פה". הלכתי לכנסיה וביקשתי להיפגש עם הנזירה הראשית. בהתחלה נעניתי 'לא', כי בדרך כלל בשביל להיפגש עם הנזירה, צריך לקבוע פגישה מראש. אבל, אחרי שאמרתי להם שאני מישראל, היא נענתה לי וירדה לחצר כדי לפגוש אותי ולדבר איתי.

הייתה בהתחלה בעיה של שפה (כי אני לא יודעת פולנית) אבל נעניתי באמצעות תרגום על ידי הנהג. אחרי שסיפרתי לנזירה מה מטרתי ושרציתי מאוד לשמוע על חיי היהודים ועל חיי משפחת אמי, היא זכרה להגיד לי שאבי, צבי קריסטל, היה מורה לעברית בעיירה. הוא לימד את יהודי העיירה עברית.

לפתע, שאלה אותי הנזירה אם אני יודעת יידיש. כיוון שידעתי, השיחה עברה להיות רק ביידיש. ואז, כששאלתי אותה איך היא יודעת יידיש, היא סיפרה לי שהיא הייתה יהודיה ואחרי שהיא עברה משבר משפחתי, היא סירבה לשמר את חוקי הדת. אביה מאוד כעס עליה בגלל זה והוא זרק אותה מביתו. כנערה צעירה היה לה רק מקום אחד ללכת עליו, אלא הכנסיה. בתור נערה היא הייתה יהודיה אבל היא הפכה לנוצרית. היא סיפרה על כך בצער רב, הוריה נספו בשואה, וכואב לה על זה עד היום. כי היא לא יכלה להציל אותם.

הזוית האישית

עידו הנכד המתעד: בזמן הריאיון אני הרגשתי לחץ ואפילו קצת אי נוחות, מכיוון שאף פעם לא שמעתי סיפור מסוג כזה מסבתא שלי. הייתי מאוד מופתע מהסיום אבל זה היה סיפור מאוד מעניין. זה היה קצת מוזר לראיין את סבתא שלי כי זה לא משהו שיוצא לי לעשות כל יום ואפילו לא כל שנה. אבל, זה היה כיף וזה חוויה מהנה. אני חושב שגם סבתא שלי מאוד שמחה לשתף איתי את הסיפור הזה.