מאגר סיפורי מורשת

סבתא שושנה מספרת לנכדתה אביגיל גרבאווי:

שמי גרבאווי שושנה – שהון (כינוי שמי בשפה הפרסית). כשעלינו לארץ מפרס עברתו לי את השם לשושנה. תאריך הלידה שלי לא היה ידוע לי, ולכן, הלכתי לזקן אחד שמתרגם מפרסית לעברית. הוא פענח את הכתוב בתעודת הלידה שלי, ואמר לי את תאריך הלידה המדויק בעברית. ובכן, נולדתי בתאריך 23.10.1949, להוריי יעקב ואסתר מנפורד בעיר המדאן, שבפרס – איראן.

בית הוריי ועיר הולדתי

בבית הוריי דיברו פרסית וערבית. אנחנו משפחה של עשרה ילדים. שישה מהם נולדו בפרס ועוד ארבעה בישראל. אני השישית במשפחה, בגיל חודשיים עליתי לארץ.

העיר המדאן בה נולדתי הייתה ידועה על ידי היהודים בתור העיר שושן המקראית, המוזכרת במגילת אסתר. כמו כן, על פי המסורת היהודית שעברה מדור לדור מצויים בעיר המדאן קבריהם של אסתר המלכה ומרדכי היהודי. במתחם הקבר היה גם בית כנסת ששימש את הקהילה היהודית במקום.

התושבים שהתגוררו בהמדאן היו אנשים מבוססים כלכלית, כולם היו אנשי מסחר. אבא שלי היה סוחר שטיחים ואמי הייתה עקרת בית. הייתה להם בריכה בבית והיו להם משרתים, אבא שלי היה כותב שירים, ומנגן על כינור.

סיפור העלייה לארץ

אבא שלי ראה את הנולד. כאשר חומייני הוגלה על ידי השאה לטורקיה, הבין אבי שחומייני, שנחשב לדיקטטור, עתיד לחזור ולהשתלט על פרס ולהשליט את הדת המוסלמית בכוח. אבי גם הרגיש שהמצב מחמיר עם המוסלמים וידע שכאשר חומייני יחזור, הוא לא ייתן ליהודים לחיות בחופשיות בפרס. אבי יעקב החליט להגשים את החלום לעלות לארץ ישראל ולהיות שותפים בבניין "הבית השלישי".

באותה העת, בעיר בה גרנו התקיימה פעילות נמרצת של תנועת "החלוץ". משפחתי ועוד 11 משפחות נוספות החליטו לעשות עלייה באופן מאורגן כקבוצה ובכך לחסוך בעלויות. הם תכננו לשכור יחד מטוס שיביא אותם לארץ, ואת הכסף שייחסך יתרמו לטובת המדינה. שניים מפקידי הסוכנות הבטיחו להם לשכור מטוס, אך לדאבון ליבן של 12 המשפחות, במועד שנקבעה הטיסה לא נמצא מטוס, וגם לא הנציגים, אשר נעלמו עם כספם של 12 המשפחות.

על אף הקושי, ומכיוון שגם לא היה לאן לחזור הם החליטו להמשיך את המסע לארץ ישראל ולהגשים את החזון. הם שכרו משאית מטהרן לכיוון הגבול התורכי, כשחורף מקפיא מלווה אותם במסעם עד לנקודת המכס. שם הורדנו, אני, תינוקת בת מספר חודשים, יחד עם אחיותיי: רחל, יפה, שולה ואחי כורש מהמשאית לדרישת המוכסים. המוכסים שדדו את כל כספן ורכושן של 12 המשפחות.

וכך, חסרי כל, דילגו המשפחות תחת השלג הכבד מכפר לכפר ללא משאבים ועם חרדה קיומית, שמא תיחשף זהותם היהודית ומטרת מסען עד להגעתן לאיסטנבול, אך בני המשפחות היו חדורי אמונה בדרכם. באיסטנבול הם עלו על האונייה "בונטאג'" כשמגמת פניהם היא ישראל. האונייה הייתה בעלת מימדים קטנים, היא הייתה אונייה רעועה ודולפת מים. מים נכנסו פנימה וסערה חזקה איימה להטביע את האונייה יחד עם נוסעיה. בשנת 1951 הסתיים המסע, והאונייה עגנה בנמל חיפה בשלום. מחיפה נשלחה המשפחה למעברת "אגרובנק", שהייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה.

בעודם שוהים במעברה, והתקשורת עם ארץ המוצא התקיימה בקושי רב, נשלח לאבי יעקב אופנוע בו הוטמן כסף רב, תכשיטים ויתרת הכסף שנתקבל ממכירת הנכסים בפרס. המשפחה המתינה בכיליון עיניים לכסף, אלא שבתאריך 5.7.1952, בית המכס בנמל יפו עלה באש וכילה את כל הרכוש שנועד למשפחות שהגיעו יחד עם משפחתי מפרס.

מהמעברה לזיכרון יעקב

במעברה גרנו באוהלים. מאוחר יותר העבירו אותנו לזיכרון יעקב – שיכון צפוני, למקום הכי יפה בזיכרון יעקב, שמשקיף על כל הקיבוצים. גרנו שם במשך 25 שנה. התקופה היפה והמאושרת בחיי הייתה בשיכון צפוני בזיכרון. היו לנו עזים, תרנגולות, וגינת ירק.

למדנו בקיבוץ מעגן מיכאל. אני למדתי  בבית ספר ממלכתי דתי ובגיל 10 שאלתי את המורה שלי למה אני בוכה כשאני קוראת את התנ"ך. אבא עבד במע"צ – קרן קיימת לישראל ואימא לא עבדה. אולם, אחרי שאח שלי נפטר בגיל 13, המליצו לה לצאת לעבודה, ואכן, היא יצאה מהבית ועבדה בניקיון של בתים.

ההורים שלי לא שמרו תורה ומצוות, אבל אני זוכרת שהיינו עושים קידוש ומדליקים נרות כל שבת. את החגים לא שמרנו. מגיל 10 התחלתי לצום ביום הכפורים על דעת עצמי.

אבא שלי היה מנהיג הפרסים בארץ. כולם הכירו אותו כאדם חכם וקראו לו בשם "ארה ג'אן", שפירושו 'אבא נשמה'. הוא אירגן סעודות משותפות ואיחד בין אנשים. הוא היה אדם רגוע שרואה את הנולד. כולם באו להתייעץ אתו.

שנות ילדותי

גדלתי כאמור בזיכרון יעקב. הילדות שלי הייתה נהדרת וכולם היו מאוחדים, שיחקנו בבובות שהכינו לנו מסמרטוטים, בקלאס, גוגואים, חמש אבנים. הייתי אוהבת לטייל בהרים. המצב הכלכלי היה מאוד קשה והיינו רוכשים מזון דרך שוברים ובסוף חודש משלמים.

כפי שסיפרתי, אבא שלי השאיר את כל הרכוש בפרס והכל ירד לטמיון לאחר שהאופנוע התפוצץ עם כל הרכוש. הייתי אז ילדה בת חמש ואני זוכרת, שאז הכול נעצר…. אימא שלי קיבלה את זה מאוד קשה. ואבא שלי מכר ארבעה שטיחים יקרי ערך בעבודות יד שהביא מפרס, על מנת לרכוש אוכל למשפחה. לא היו משחקים ולא אוכל. בגיל 10 עזרתי לאימא שלי במשק בית כדי לעזור להורים שלי בפרנסה.

הקמת המשפחה

עבדתי בעתלית במפעל "נון", מפעל לשימורים. בעלי לעתיד היה מנהל אחראי עבודה. שם הכרנו והתחתנו. נולדו לנו ארבעה בנים מקסימים. הבנים למדו בכפר גלים ושלושה מהם חזרו בתשובה.

שעון שהביא אבי מפרס, השעון עבר מדור לדור והיה של סבא שלי

סט שהביאו איתם הוריי מפרס

הזוית האישית

ברכה מסבתא שושנה לנכדה: אני מברכת את אביגיל – בבריאות, אושר, ושתלמד ותעשה מה שהיא אוהבת בחיים. שיהיה לה מקצוע להמשך חייה ושתצליח!

הנכדה אביגיל: תודה לך סבתא על סיפורך הנפלא, אני מאחלת לך הרבה בריאות ואושר מכולם.