מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתי אתי שינמל

סבתא אתי גדלה בשנות החמישים בתל אביב. הוריה, שעלו מפולין, הגיעו לארץ אחרי מסע עליה מפרך. אביה היה בעל מאפייה מצליחה, ועבד מהבוקר עד הלילה. אתי זוכרת ילדות רגילה ונחמדה. היא וחבריה שיחקו בדרך כלל ברחוב בקפיצה בחבל, חמש אבנים, מחבואים ועוד, כשהחברים מהשכונה מצטרפים.

היא גדלה קרוב לים, ובקיץ היא וחבריה היו שמים מגבת על הכתפיים, לוקחים צידנית קטנה והולכים לחוף. היו לה גם תחביבים שונים כמו פסנתר ובלט. בילדותה דיברה ביידיש עם אביה ובעברית עם אמה. בנוסף, הייתה לה תשוקה לשפות ולכן, ניסתה לדבר עם אמה בפולנית ואיטלקית.

הכול היה טוב עד שאמה חלתה כשהיתה בת תשע. אתי נאלצה לתחזק את הבית, לנקות, להכין אוכל ולטפל באימא שלה החולה. מאחר שאחיה כבר עזבו את הבית ואביה עבד לפרנסת המשפחה, העול כולו נפל עליה. כילדה היא לא השקיעה בזה מחשבה רבה. היא ראתה זאת כמובן מאליו שעליה לעשות זאת, והיא עשתה את זה עם הרבה אהבה ורצון.

סבתא בצעירותה

הטיסה לארצות הברית עם אימא של סבתא

אחיה של אתי למד רפואה בארצות הברית. כשגילה שאמו חולה, הוא הציע לה להגיע לארצות הברית לקבל טיפול רפואי. היה ברור שאתי תתלווה אליה. סבתא מספרת: "תיכננו לטוס לארצות הברית, וכולם באו להיפרד ולאחל החלמה ובריאות. נסענו עם המשפחה לשדה התעופה לוד ועברנו את כל הבקרה של הניירת. אימא שלי הייתה ראשונה ועברה את הניירת, בדיקת דרכונים והכל. לאחר מכן, היא הייתה אמורה לחכות לי בצד השני".

הכל עבר חלק ומהיר עד שבדקו את הניירת של סבתא אתי, וגילו שחברת התעופה לא דאגה לה לפטור מהצבא. את אימא הכניסו בינתיים למטוס, בעוד אתי עומדת שם חסרת אונים. היא ניסתה להסביר, שהם מסכנים את חייה של אמה כשהם לא נותנים לה לעבור, שהיא לא תדע מה קרה לה ושהיא צריכה את ההשגחה הצמודה שלה. שום דבר לא עזר, מסתבר שאפילו העלו את כבש המדרגות ועמדו לנעול את המטוס. אתי, ממש בבכי ולחץ, התחננה שיורידו את אמה בחזרה מהמטוס, כי היא תהיה מאוד בלחץ אם היא לא תעלה לטיסה איתה.

נוצר בלגן שלם שבסופו הורידו את אמה מהמטוס. המשפחה שליוותה אותן, הייתה המומה ולא ידעה מה קרה. אתי לא היססה וישר הזמינה טיסה ליום הבא, ולמחרת הלכה לקרייה בתל אביב על מנת להשיג את הפטור. כשהגיעה לקרייה, אפילו לא ידעה למי לפנות, אך הצליחה לשכנעם שיכניסו אותה, ולאחד הקצינים סיפרה את הסיפור. למזלה התחנונים עזרו, היא קיבלה את האישור וחזרה הביתה. למחרת, הן עלו על המטוס והגיעו לארצות הברית.

אתי הייתה תלמידת תיכון בת 17, אך בגלל הנסיעה נאלצה להפסיק את לימודי התיכון בארץ. אחיה דאג לרשום אותה לתיכון בארה"ב. בארה"ב אתי ואימה גרו בביתו של האח, שגם לקח עליהן אחריות, ודאג לכל צרכיהן ולטיפול הרפואי באם החולה.

ההתמקדות בטיפול באם החולה, בעוד האח דואג לפרנסה ולפיתוח הקריירה, לא הותירו זמן להנאות או לקשירת קשרים עם הקהילה היהודית המקומית. מסיבות שונות גם לא חגגו חגים יהודיים בבית אחיה, אך הם שמרו על המסורת היהודית ככל הניתן. אמה הקפידה להדליק נרות מדי יום שישי. עד השהות בארה"ב, אתי לא פגשה מעולם אנשים שאינם יהודים. לכן, זה מאוד סיקרן אותה לדעת אם האנשים שהיא פוגשת, הם יהודים או גויים. בבית ספרה היו יהודים מעטים: כ-2-3 בנות ומורה אחד. דבר אחד שהיא זוכרת הוא שכשהוזמנה לארוחת ערב אצל חברה נוצריה, דאגו לומר לה שהבשר לא בושל בחמאה.

לאחר שהות של יותר משנה בארה"ב, ולמרות הטיפול המסור שקיבלה, אמה של אתי נפטרה בארה"ב. אתי חזרה איתה לקבורה בארץ (ואילו אחיה נשאר עם משפחתו בארה"ב).

במהלך שהותה בארה"ב אתי שמרה על קשר עם חברתה הקרובה בארץ, נורית, ועד היום הן חברות טובות. הן שמרו על קשר ע"י כתיבת מכתבים אחת לשניה בהם שיתפו את חוויותיהן. כשאתי חזרה לארץ, הן התרגשו מאוד לפגוש זו את זו.

ההיכרות עם סבא

בימי שישי אתי נהגה לבלות במסיבות ביתיות בתל אביב. כשאתי היתה בת 23, היא הכירה את סבי, גיורא, באחת המסיבות שחברה של אתי אירחה. הם דיברו, רקדו וגילו שיש להם נושאים משותפים. השניים החליטו לשמור על קשר. באותה תקופה סבא גר בקריית טבעון, ולשניהם לא היה רכב. לא היה קל לשמור על קשר, אבל בגלל שזה היה חשוב לשניהם, סבא גיורא דאג להתקשר אל אתי כמעט כל יום. הם היו קובעים שעה, אתי הייתה יורדת לדואר ומחכה לצלצול הטלפון. השיחות שניהלו, העמיקו את ההיכרות ביניהם. בימי שישי, לסירוגין, הם נהגו להתארח זה אצל זו, וכך הם התאהבו והחליטו להינשא.

במהלך נישואיהם אתי וגיורא הביאו לעולם שלושה ילדים. אתי מספרת שחווית הילדות שעברה עם אמה, השפיעה עליה בנושא האימהות. היא לקחה את האימהות ברצינות רבה, עצרה את עבודתה כדי לגדל את ילדיה ולהיות נוכחת בחייהם ולהתרכז בחינוכם. "השתדלנו להעניק לילדים שלנו את כל החום והאהבה. השתדלנו לא לערב אותם בסיפורי הילדות שלי. פשוט רציתי שיהיו להם חיים שמחים. חיים עם חברים, חיי משפחה רגילים ונחמדים, וגם הצלחתי".

אתי מקווה שילדיה ראו דוגמה בבית לנאמנות, כבוד, הערכה ואהבה להורים וסבים. היא מקווה שמשהו מזה טפטף אליהם ושהם לא יאכזבו.

הזוית האישית

 גיא: היה לי כיף לעשות את העבודה וללמוד דברים חדשים שקרו לפני שנולדתי ואני מאחל לסבתי הרבה שמחה.