מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב, ג'קי, נולדתי בבולגריה ב-23 באפריל 1937 בעיר פלובדיב (העיר השנייה בגודלה בבולגריה לאחר סופיה עיר הבירה). משנת 1941 ועד ספטמבר 1944, תקופת הרדיפות נגד היהודים, גרתי בפלובדיב. בשנת 1941 יצא חוק נגד היהודים שהגביל את זכויותיהם כאזרחים ונאסר עליהם ללמוד בבתי הספר. בשנת 1943 חויבו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. באותה שנה גורשו כל יהודי סופיה לערי השדה בהתאם להחלטת הקומיסריון לענייני יהודים.

ניתנה הוראה למשטרה (הפוליצה) של פלובדיב לאסוף את כל יהודי העיר בתאריך 10 במרץ 1943 ולהביא אותם למאסר על מנת להעבירם מאוחר יותר, ביחד עם יהודי טורקיה ומקדוניה, להשמדה. באותו הלילה, בחג הפורים, פרצו לביתנו שוטרים עם נשק שלוף ביד. אני אותו לילה ישנתי עם ההורים שלי ומתחת לכרית שלי היה אקדח קפצונים של פורים. באותו הרגע דמיינתי שאני שולף את האקדח שלי, מאיים עליהם ומבריח אותם, אך לא עשיתי זאת, למזלי. כשגדלתי הבנתי שהם היו הורגים אותנו על המקום אם באמת הייתי עושה את זה.

גורשנו אחי הקטן, הוריי ואני עם מזוודה קטנה לבית הספר היהודי בעיר, ושם הייתה קבוצה גדולה מכל השכונות, מבוהלים, בלי מים ומזון, בתנאים של עוצר. השמועה עברה בין כל האנשים שהנאצים שולחים אותנו לאושוויץ, כבר ידעו שמשם יהודים לא חוזרים. למחרת בשעות הצהריים הגיע נשיא הקומיסריון לענייני יהודים והודיע לנו שאנו משוחררים באופן זמני בלבד עד להודעה חדשה. מאוחר יותר נודע לנו שבזכות התערבותם של מלך בולגריה, בוריס השלישי, ואנשי כמורה בכירים נמנע הגירוש להשמדה. בכל תקופת הרדיפות היה עוצר יותר מ- 22 משעות היממה.

עם שחרור בולגריה מהנאצים בשנת 1945, על ידי הצבא האדום בפיקוד טולבוכין, יהודי בולגריה כולל המשפחה שלנו, נכנסנו לכוננות עלייה לארץ ישראל. בחודש אוקטובר התחלנו לארוז את חפצנו ונסענו לבירה סופיה. שם קיבל אותנו האח של אמי לשבוע ימים עד שעלינו לרכבת שהייתה למעשה רכבת להובלת בקר. היינו 60 איש, אשה וילדים בקרון. נסענו 8 ימים לאורך יוגוסלביה עד מעגן נמל בצרה, התמקמנו על החוף.

היינו 4500 בולגרים ובנוסף עוד 4500 עולים מרומניה. כעבור 8 ימים עגנה ספינה קטנה בשם  "קפלוס" ששמשה כאניית מסע – צובר להובלת חיטה, ושודרגה להובלת עולים שכללה 4 מפלסים, מלוחות עץ עם מרווחים. התמקמנו בקומה התחתונה. אני וילדים אחרים היינו עולים לסיפון מדי פעם כדי לנשום קצת אוויר, מרחוק נשקף חוף איטליה. ההפלגה הייתה קשה, הים היה סוער, האוכל נשפך מהמפלס העליון למפלס התחתון, הקאות ומחלת ים. כאחד עשר ימים נמשך המסע בדרך לחיפה ובהתקרבנו קיבלנו ליווי של פריגטת חיל הים של מדינת ישראל שרגשה את כולנו.

התרגשנו מאוד בנמל חיפה. כשירדנו לחוף התקבלנו עם אבקת די.די.טי (חומר רעיל שהשתמשו בו לריסוס שדות נגד מזיקים). לפנות ערב הגענו למחנה עולים "פרדס חנה" שהיה מחנה צבאי בריטי לפני הקמת המדינה. קבלנו מיטות ברזל, שמיכות ומזרונים. בלילה ירד גשם חזק וכל מחנה העולים היה מוצף. החיים במחנה העולים לא היו קלים. ההורים התחילו לעבוד בפרדסים ובנוסף חיפשו דירות ביפו, ג'בליה ויבנה.

הזוית האישית

סבא יעקב: זאת הפעם השלישית בה אני מספר לנכדותיי את סיפור עלייתי ואת תלאות מסעי לארץ ישראל בפורום "הקשר הרב דורי", ואני מתרגש כל פעם מחדש. הפעם זאת הנכדה הצעירה שלי ששמעה את הסיפור. נהניתי מאוד מהחוויה ומהשעות המשותפות עם תמרי, כמו כן נהניתי להגיע לבית הספר שדות לפגוש את צוות בית הספר ואת חברי לגיל שאת חלקם אני מכיר. אני שמח שניתנה האפשרות להנגיש את הסיפורים החשובים והמרגשים האלו לדור הצעיר. אני מקווה שפרויקטים מסוג זה ימשיכו להתקיים גם בשנים הבאות. כמו בציטוט הידוע של יגאל אלון, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אני מאחל לתמרי הצלחה בכל מה שתבחר לעשות, מאחל שנמשיך לחוות חוויות ביחד ושתזכור תמיד את הרגעים שעברנו ביחד.