מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

אימי ניקול פדידה נולדה ב- 9.9.1956 בעיר מקנס במרוקו. משפחתה של אימי התגוררה במרוקו בעיר מקנס .הורים ושישה ילדים. אמה של אימי (סבתא שלי ז"ל) היתה עקרת בית ועיקר עיסוקה היה גידול וחינוך הילדים. אביה של אימי (סבא שלי ז"ל) היה איש עסקים אמיד בעל מפעל למיון קטניות . למשפחה היו שתי עוזרות באופן תמידי ובנוסף נהג פרטי. יום אחד כאשר היתה אימי בגיל שתיים עשרה, היא רצתה להגיע לבית הספר, אמה שתפה אותה שהנהג הפרטי חולה ולכן לא יוכל להסיע אותה. אימי הלכה לראשונה ברגל לבדה לבית הספר . במרוקו הסביבה היתה מעורבת חצי יהודית וחצי ערבית בזמן שאימי היתה בדרכה לבית הספר, היא הרגישה שצעיר ערבי עוקב אחריה היא נבהלה מאוד והתחילה לרוץ לכיוון בית הספר. למזלה היא הגיעה בשלום, אך נשארה בה תחושת הפחד והטראומה היתה גדולה. בעקבות המקרה היא התחילה לשאול שאלות את ההורים למה אנחנו גרים במרוקו ולא בישראל ? מתי כבר נעלה לארץ ונגיע לארץ ישראל ?. במקרה באותה התקופה שליחים של הסוכנות היהודית ועליית הנוער עברו בבתים, וניסו לשכנע עוד ועוד משפחות לעלות ארצה לארץ ישראל . גם בבית אימי דפקו בדלת וניסו לשכנע את משפחתה לעלות ארצה . הוריה של אימי בדקו את כל האפשרויות והבינו שכרגע אין באפשרותם לעלות ארצה, עד שיטפלו במכירת העסקים שהיו בבעלותם, אך אימי שמעה את השיחה בין שליח עלית הנוער להוריה, והתפרצה לשיחה ואמרה שוב ושוב שהיא לא מוכנה להישאר במרוקו ושהיא רוצה לעלות ארצה, מכיוון שהיא לא מרגישה בטוחה. לאחר מיונים רבים אימי נמצאה מתאימה להצטרף לעלית הנוער, ובשנת 1970 כשהיא כבת שלוש עשרה עלתה ארצה לבדה ללא משפחתה, יחד עם קבוצת נערים ונערות. כאשר אימי הגיעה ארצה היא השתלבה בפנימיית ימין אורד, שם למדה במשך שנתיים, עד אשר רצתה להתמקצע יותר בתחום האמנות והאופנה, לכן העבירו אותה לכפר הנוער הודיות שם היתה מגמה לאמנות ואופנה. לימים אימי סיימה את ללימודי התיכון והאופנה בהודיות. הנהלת הכפר ראתה בה דמות חיובית, שיכולה להוות דוגמה והשראה לשאר התלמידים והעולים החדשים, אשר מתחנכים בכפר, לכן בסיום הלימודים בקשו מאימי להישאר כמדריכה במסגרת השירות הלאומי. מאז ועד גיל הפרישה לגמלאות משפחתנו התגוררה בהודיות שלושים ושמונה שנים, כי אימי היתה מורה אם בית ומנהלת מגמת האופנה בכפר.

הזוית האישית

דניאל: התהליך שלי התחיל עם אישה מקסימה בשם רוזי חפץ. רוזי גרה בבית קשת זכיתי להכיר אותה ולשמוע ממנה מעט על חיה ומשפחתה. גם קדם החניכה שלי הגיעה ביחד איתי לפגישה אחת והיה לה מאוד כיף אצל רוזי. לצערי בזמן התהליך רוזי עברה אירוע מוחי ולא יכלה להמשיך את התהליך. לאחר מכן נתנו לי את האפשרות להמשיך את התהליך עם אמי. מה שהיה מרגש וחשוב עבורי לשמוע ממקור ראשון את תהליך העלייה של אמי, ואת תחילת דרכה בארץ ישראל. בהזדמנות הזו שנתנה לי זכיתי לשמוע ולהכיר פרטים שלא ידעתי קודם וזה היה ממש מרגש וחשוב עבורי!