מאגר סיפורי מורשת

אני שושי חמו, נולדתי בשנת 1950 בפז שבמרוקו,

אני השניה מבין עשרה אחים. להורי קראו משה ואסתר, עלינו לארץ בסוף שנת 1963, יחד עם הורי ואחיי הגענו לנמל חיפה, אחרי שבוע של שייט באוניה מצרפת לישראל. הגענו לנצרת לבית של שני חדרים, שם גרנו אחת עשרה נפשות. כשהייתי בת שלוש עשרה, התחלתי ללמוד בבית ספר תבור יחד עם אחיותיי. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד במפעל שוקולד (צד), שם עבדתי עד לנישואיי בשנת 1971. את שמעון בעלי הכרתי דרך בן דודי שהיה חברו הטוב ביותר, והיינו חברים במשך חמש שנים עד לנישואינו. לאחר החתונה נולדו לי חמישה ילדים, כיום יש לי כבר שניים עשר נכדים.

ערב אחד כשישבנו לאכול ארוחת ערב, שמענו שאבא אומר לאמא שהציונים (אנשים שדאגו שכל יהדות מרוקו תעלה לארץ) דיברו איתו. הוא אמר שהוא נתן את כל הנתונים, והם יעשו לנו פספורט ואנחנו נעלה לארץ. אבל הוא אומר זאת לאמי אסתר בסודי סודות, כך שלא נשמע. אבל אנחנו הבנו זאת. למחרת כשיצאנו לבית ספר "אליאנס" בו למדתי, אמי אמרה לנו: "אוי ואבוי אם תוציאו את זה מהפה, תיזהרו אל תדברו על כך". ואני עם הפה שלי הגדול הלכתי  וסיפרתי לבת דודי בהפסקה. אמרתי לה "שמעתי שאבא מכין לנו את הפספורט ואנחנו אולי נעלה לארץ ישראל". היא אמרה שלהם יש כבר את הפספורט מוכן, ושעוד מעט הם עולים ארצה. אני התפלאתי מכך ושמחתי שנעלה יחד ארצה.

כשרצינו לעלות ארצה, בדיוק אמי ילדה את מירי אחותי.  נאלצנו להמתין ארבעים יום במרוקו מכיוון שאי אפשר היה להעלות לאוניה תינוק בן יומו. לאחר מכן, עלינו ממרוקו לספרד דרך מיצרי ג'יברלטר, ומשם למחנה עולים בצרפת. במחנה העולים בצרפת שהינו במשך שלושה חודשים. וזאת מכיוון שמירי אחותי התינוקת חלתה במחלה מדבקת, ולא אפשרו לנו להמשיך במסענו, מחשש שנדביק את שאר העולים. אמי פנתה לאחראי על העולים, בבקשה לזרז את עלייתנו לארץ ישראל, מאחר ואנחנו משפחה המונה אחד עשרה נפשות, ואחותי הבכורה הייתה צריכה להשלים את לימודיה. בימים בהם המתנו עד שמירי תחלים, אני ואחיותיי עבדנו בעבודות שונות במחנה העולים, כמו חלוקת מזון וחלב. לאחר מספר ימים, אמי הלכה עם אחותי מירי לבית חולים נוצרי לנזירות בצרפת, ושם היא קיבלה טיפול תרופתי ואפשרו לנו להמשיך במסענו ארצה. הוסבר לנו שעלינו לשהות באוניה שבוע ימים, עד שנגיע ארצה. טרם עלייתנו לאוניה, אמי העמידה אותו בשורה ואמרה לנו: "תמיד תשמרו אחד על השני". היא ציוותה אותנו לזוגות ואמרה לנו "כל אחד לוקח תיק וילד", משמע כל אח בוגר שומר על אח צעיר והיא (אמי) הייתה אחראית על מירי התינוקת. אני הייתי אחראית על אחותי פאני, במשך שבוע ימים של שהייה באונייה. אבי לא חש בטוב במהלך השייט, הקיא רבות ואני ואחיותי דאגנו לטפל בו, ולהביא לו מזון ושתייה לסיפון האנייה. בתום שבוע שיט  מייגע,  הגענו לנמל חיפה שם אמרו לנו שאנו משובצים לעיר נהריה, והוסבר לנו שזו עיר נעימה, עם מזג אוויר טוב הקרובה לים. אולם, רגע לפני שעלינו לאוטובוס לנהריה פגשנו את דודיי (האחים של אבי) והם שאלו את אבי "לאן שלחו אותכם?" ואבי ענה: לנהריה. הם המליצו לו שנגיע יחד עמם לעיר נצרת. אחד מדודיי עלה לאוניה, התחזה לאחד מאחיי, וביקש מהאחראי לשנות את השיבוץ לעיר נצרת במקום נהריה והם אישרו זאת.

הגענו לדירת שני חדרים בנצרת שישים ושמונה מ' ושם התגוררנו אחד עשרה נפשות. כעבור כחצי שנה נולדה בארץ ישראל דורית, אחותי הצעירה מבין עשרת האחים, והיא היחידה שנולדה בארץ.

הזווית האישית

גילי: היה ממש כיף ללמוד על עברה של סבתא שלי, ועל העלייה המסובכת שעברה.