מאגר סיפורי מורשת

שמי סטערני פישר ואני מתעדת לפניכם את סיפורה של סבתי לאה גליס. סיפורה יעסוק בעליית המשפחה מתימן לישראל בשנת 1949.

לאה נולדה בשנת 1940 בעיר ד'רח שבתימן. הוריה הם הרב רחמים שלום ושושנה ברוד בדרה ז"ל. אביה של שושנה היה רב הכפר ולאחר שהזדקן התמנה לתפקיד הרבנות, חתנו הרב רחמים שלום. לבני הזוג נולדו תשעה ילדים אך מתוכם שרדו ועלו לארץ רק שניים, לאה ואחיה יעקב.

וכך לאה סיפרה לי:

ילדות

"נולדתי בתימן בעיר ד'רח. היו לנו חיי קהילה יהודיים תוססים. גרנו בעיירה נפרדת משאר התושבים אבל הם היו מבקרים אותנו לפעמים. רק בשבת היו יודעים שאי אפשר להגיע כדי לא להפריע ליהודים. הבנים היו לומדים בתלמוד תורה והבנות לא למדו. רק כשעברנו לאזור עדן גם אנו התחלנו ללמוד. הגיעו שליחים מארץ ישראל ופתחו לנו בית ספר שם לימדו אותנו מורים מעדן.

מסע העלייה לארץ ישראל

כשהייתי בגיל 7, החליטה משפחתי לעלות לארץ ישראל. כדי להגיע לארץ היינו צריכים להבריח את הגבול לעדן ומשם להמשיך לארץ. אבי שכר מבריח גבולות בתמורה לכסף רב, שהיה כמעט כל רכושו. את הדרך עשינו ברגל במסלול הררי קשה, כשאותי סחב אבי על כתפיו. כשהגענו לאזור עדן המשכנו את דרכנו עד לעיר לחג' על גבי חמורים. בעיר זו שהינו כמה חודשים ולאחר מכן המשכנו במסענו אל העיר שיך עותמאן שהייתה סמוכה למחנה העולים חאשד, אליו לא נתנו לנו הפליטים להיכנס.

כאשר פרצה מלחמת השחרור החליטו תושבי עדן על שביתה שהייתה מלווה במהומות במשך שלושה ימים, לאות הזדהות עם ערביי ארץ ישראל. במהלך ימים אלו ערכו הערבים פרעות ביהודים שהתגוררו באזור ופצעו והרגו רבים, אך בנס ניצלה משפחתי מידי הפורעים. הבריטים ניסו למנוע את ההתפרעויות אבל החיילים שהיו בעצמם ערבים לא נשמעו להוראות, מה שאילץ את הבריטים שחששו לחיינו לצרף אותנו למחנה ההסגר חאשד, שם יכלו להגן עלינו ביתר קלות. החיילים הבריטים היו עוברים ברחובות ומכריזים ליהודים לעזוב את הבתים. כך לקחנו את החפצים ועזבנו בליווי חיילים חמושים כשמסביבנו היינו מוקפים בפורעים עד למחנה חאשד שנקרא גם מחנה גאולה.

במחנה זה נשארנו עד שהגיע זמננו לעלות לארץ. לאחר תקופה התחילה הסוכנות להעלות את תושבי המחנה לארץ, אבל השלטונות הבריטים סירבו להעלות גברים מתחת לגיל חמישים. לכן, אבי שהתקרב לגיל חמישים נאלץ להישאר במחנה ורק אני, אחי ואימא עלינו לארץ.

הרימונים שעלו איתנו לארץ ישראל

בתימן היו הרבה מלחמות והיהודים היו בורחים ממקום למקום. באחת המלחמות כולם ברחו והתחבאו בהרים. קרובת משפחה של אבא שלי הכינה סכום כסף גדול שתיקח איתה לדרך, אך מתוך הלחץ והחופזה שכחה אותו בבית. בדרך היא שמה לב והצטערה על אובדן הכסף. היא נדרה שאם הכסף יישאר במקום כשתחזור ולא ייגנב, היא תכתוב מהכסף הזה ספר תורה. כשחזרה אחרי המלחמה היא מצאה את הכסף במקום בו השאירה אותו. ואכן, כפי שהתחייבה עשתה: היא לקחה את הכסף וביקשה מסופר סת"ם לכתוב ספר תורה. את הספר הכניסו לבית הכנסת אך בהמשך מחשש לגניבה שמו את כל ספרי התורה בבית שלנו. כשברחנו לעדן לא יכלו לקחת איתנו את ספר התורה אבל לפחות לקחנו את הרימונים שקישטו את הספר. כשעלינו על המטוס בדרך לארץ אסרו עלינו להעלות חפצי ערך. אימא שלי זרקה את התכשיטים אבל מהרימונים של ספר התורה הקדוש היה לה קשה להיפרד והיא החביאה אותם מתחת לשמלה. כך ניצלו הרימונים והם נמצאים אצלנו עד היום ומזכירים את הסיפור הנפלא ואת ספר התורה היקר לנו כל כך.

מסר לדור הצעיר

המסר של סבתא לאה לדור הצעיר – כדי להגיע לארץ ישראל עברנו מסעות ותלאות רבות בדרך אבל בסוף זכינו להגיע ולגור בארץ ישראל. איזה זכות יש לדור הצעיר שזכה להיוולד ולגדול כאן בארץ.

הזוית האישית

סטערני הסטודנטית המתעדת: נהניתי לשמוע מסבתי על עברה. נחשפתי לסיפורים ופרטים שלא ידעתי אודותם עד היום. אני חושבת שחוויה זו חשובה עבור הזהות שלי וטוב שהייתה לי ההזדמנות לכך. אני מעריכה את הדרך הארוכה והקשה שעשתה עם משפחתה כדי לגור בארץ ישראל ושמחה שהייתה לי אפשרות להעביר את המסר שלה הלאה.