מאגר סיפורי מורשת

שמי מישל מאיר בן סימון, אני מספר את סיפור העלייה שלי ממרוקו לארץ ישראל וחבלי הקליטה. נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנת 1948, עד גיל 13 גדלתי וגרתי בעיר החוף קזבלנקה. אבי, אליעזר בן סימון, עבד בילדותי בחברה אמריקאית שהייתה בקזבלנקה ובנתה שם באותה תקופה. אמי הייתה עקרת בית ויש לי עוד שישה אחים חוץ ממני. אנחנו חמישה בנים ושתי בנות. תקופת ילדותי הייתה שמחה ומלאה בחום ואהבה שקיבלתי משני הוריי, ובעיקר מאמי. גרנו באזור שנקרא ה" המלאח", האזור היהודי. כסף לא היה בשפע, אבל זכורה לי ילדות שמחה ומלאת חוויות נעימות ומשמעותיות.

הוריי חגגו לי את בר המצווה באולם מפואר ועליתי לתורה בבית הכנסת שהיה ברחוב בו גרתי. אני זוכר את האירוע הזה כאירוע גדול ומשמעותי מאוד בחיי.

הדרך לארץ ישראל

בשנת 1963 עלינו לארץ ישראל – העלייה לארץ נבעה מתוך ציונות. אמי מאוד רצתה לעלות ואני כילד בכור שלה עודדתי אותה שנעלה לארץ ישראל. צריך להבין שבאותה תקופה העלייה לארץ נבעה מתוך רצון עז שהוביל אותנו ואנחנו חלמנו על העלייה לארץ ישראל. הסוכנות היהודית באותה התקופה עודדה לעלות לארץ. הם ממנו את כרטיסי הטיסה וסייעו במסע לארץ ישראל. מקזבלנקה נסעו ברכבת עד טנג'יר, לקחנו מעבורת במיצרי גיברלטר ומשם נסענו לישראל. הנסיעה מומנה על ידי הסוכנות ולאחר מכן חייבו לשלם זאת חזרה.

כל משפחתי עלתה ארצה: הוריי, אני ועוד חמשת אחי (האח השביעי נולד בישראל). כאשר הגענו, מיד לקחו אותנו לקריית שמונה. גרתי בקריית שמונה כמעט שנה ומשם עברנו לדימונה. המעבר לדימונה היה בגלל העבודה של אבי, חברה אמריקאית הייתה אחראית על הקמת הדוברות בים המלח ואבא שלי עבד איתם. בנוסף, סבא שלי, אבא של אבי, חי בדימונה ועודד את אבי לעבור לגור שם לידו. אביו קיווה שמעבר זה ישפר את המצב הכלכלי של המשפחה, היינו ילדים רבים וחשוב היה לדאוג לפרנסה של הבית.

הגענו לדימונה. עיירה מלאת חיים, כל כך  שונה ממה שמקובל וידוע היום. קיבלנו בית קטן בגודל 42 מטר עבור שמונה נפשות. ישנו יחד על מזרנים בחדר ובסלון. אני זוכר את המעבר מקריית שמונה לדימונה כאירוע משמח, משום עברנו לגור בקרבת סבא וסבתא שלי, והדבר מאוד שימח אותנו וכן אבי מצא עבודה שהרוויח בה כסף טוב לדבריו, והדבר שימח את כל בני הבית.

דימונה של שנות ה- 60 הייתה עיר קטנה בת כמה מאות אלפי תושבים. רבים מהם יוצאי עדות המזרח ובעיקר ממרוקו, כך שהתחושה מסביב הייתה של בית ושל שייכות. אנחנו עזרנו בפרנסת המשפחה. מהר מאוד ובגיל 14 וחצי מצאתי את מקום העבודה הראשון שלי, בו עבדתי כשלושים שנה עד שהמקום נסגר – מפעל טקסטיל דימונה שהיה לי לבית שני ובו גדלתי והתפתחתי שנים רבות. דימונה באותה התקופה הייתה מקום שוקק חיים והגיעו אליה אפילו ממרכז הארץ בגלל הריקודים הסלונים שנערכו בה בבתים שונים בעיר.

העבודה במפעל הייתה צורך חשוב מאוד כדי לעזור בבית. למדתי לקרוא ולכתוב באולפן ואני קורא וכותב בעברית וגם בשפה הצרפתית, אותה למדתי עוד מקזבלנקה שם למדתי כילד קטן.

כיום, אני בן 75, גר עדיין בדימונה, העיר אליה הגעתי בשנות ה-60. אני אוהב את החיים בעיר הזאת מכיוון שהיא קטנה. כולם מכירים את כולם ויש תחושה של שייכות. הבן הקטן שלי גר פה ויש לו ילדים קטנים, הדבר משמח אותי. אני אוהב את אזור הנגב ושמח לגור בו. הוריי קבורים בעיר ואחיי כבר לא גרים בעיר שנים רבות. שניים מהם חיים בחו"ל. סיפור החיים שלי הוא סיפורם של הרבה מעולי מרוקו בשנים אלה, שהגיעו והתיישבו בערי פיתוח ברחבי הארץ.

הזוית האישית

תבור הנכד המתעד: הייתה לי חוויה מיוחדת מאוד להתעד את סבא במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.