מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה פיסוצנר, נולדתי ב-26.4.1952, בעיר דָאוגַבְפִילְס (דבינסק) שבלטביה להורים ניצולי שואה.

אבא שלי, זלקה פיסוצנר, נולד בפולין. כשהגרמנים הגיעו לעיירה טורץ שבה הוא התגורר, הם אספו כמה גברים חסונים שמסוגלים לעבוד וביניהם אבא שלי, אבא שלו ואחיו ושלחו אותם למחנה עבודה, למחצבה של סיד, שם הם עסקו בהעמסת חצץ על רכבות. את יתר היהודים של העיירה, וביניהם משפחתו של אבי, לקחו אל היער וירו בהם למוות.

אבא שלי, אחיו ואביו ברחו ממחנה העבודה והצטרפו לשורות הפרטיזנים ונלחמו בנאצים. אבא של אבי נורה בדרך אל היער. באחת מהפעולות של הפרטיזנים נהרג גם אחיו של אבי. הוא נשאר היחידי בחיים, מתוך משפחה בת אחת עשרה נפשות.

אימי, נחה פיסוצנר (ברמנט) נולדה בדאוגבפילס שבלטביה. כשהגרמנים נכנסו ללטביה עזבה המשפחה של אמי את דאוגבפילס ועלתה לרכבת של הצבא הרוסי במטרה להגיע לרוסיה. כשהרכבת הגיעה אל הגבול הרוסי, ניתק הקצין שהיה אחראי על הרכבת את הקרונות שבהם היו יהודים והשאיר אותם לחסדי הגרמנים. למזלם, רכבת אחרת נהוגה בידי אוזבקי, חיברה אותם אליה והם עברו את הגבול. ברוסיה הם עברו מסכת התעללויות בקולחוזים שאליהם הם הגיעו, וסבלו מרעב ומחוסר יכולת להתחמם בחורף עד לסוף המלחמה.

העלייה לארץ ישראל העלייה לארץ ישראל החלה למעשה בחודש אפריל 1957 כששוטר דפק על דלת ביתנו ומסר לנו הודעה שאנחנו יכולים לחזור למולדת שלנו. ההורים שלי לא הבינו במה מדובר, היות ובברית המועצות של אז היה משטר של מסך ברזל, אין נכנס ואין יוצא מברית המועצות. לאיזו מולדת התכוון השוטר? לאחר ברור במוסדות התברר שלמי שיש אזרחות פולנית מלפני המלחמה, יכול לחזור לפולין, והיות ואבא שלי היה אזרח פולני יכולנו לעזוב לפולין.

נסענו ברכבת לעיר הבירה ריגה. שם החלפנו רכבת שלקחה אותנו אל הגבול הפולני. בגבול לקחו מאתנו נציגי הממשלה הסובייטית את כל המסמכים, כולל את תעודת הלידה שלי, ואת מעט דברי הערך שהיו לנו. לא הרשו לנו להוציא אותם מברית המועצות. בפולין עלינו שוב לרכבת שלקחה אותנו לעיר ג'רז'ונוב שבפולין. שם הורידו אותנו במרכז קליטה גדול (בנין לבן גדול מאוד ששימש בזמן המלחמה כמפקדה של יחידות ה-SS  הגרמניות). שהינו במקום מספר ימים עד שהגיע גל נוסף של יהודים למקום. ואז, בגלל יהודים טובים שאמרו למנהל מרכז הקליטה "מה אתה מחזיק אותם כאן. הם נוסעים לישראל. אנחנו הפולנים שנשארים כאן"  פינו אותנו למקום אחר עם תנאים הרבה יותר גרועים. זה היה מבנה ליד תחנת רכבת נטושה. גרנו שם עשר משפחות בחדר אחד.

אבא שלי נסע לוורשה בירת פולין כדי לסדר לנו מסמכים לעלות לארץ. בוורשה הייתה נציגות של הג'ויינט, שעזרו למי שרצה לנסוע לאמריקה וגם לישראל.

ביום למחרת היינו שוב על רכבת, ונסענו לנמל של העיר שצ'צ'ין. שם העלו אותנו על ספינת קיטור שהייתה יותר ספינת נהרות ולא התאימה לשיט בים. יצאנו אל הים הבלטי בדרכנו לתעלת למנש ולצרפת. הנסיעה הייתה איומה. ככל שהתקרבנו יותר אל תעלת למנש הים נעשה יותר סוער והאנשים הרגישו רע מאוד. הרבה קיבלו מחלת ים. הגענו לנמל לְהָבֶר שבצרפת. ועלינו שוב לרכבת שחצתה את כל צרפת, לנמל מָרְסֶיי. שם עלינו על אוניה איטלקית בשם "סלטה" ובה הגענו לנמל חיפה.

התחלה חדשה בארץ ישראל

הגענו לנמל חיפה בערב. על הרציף חיכו פקידי הסוכנות שישבו ליד שולחנות. "יש לכם קרובי משפחה בארץ?" שאל הפקיד. "כן, בתל אביב" ענו ההורים. "טוב, אז אתם תגורו ליד תל אביב". ומכיוון שהנהג לא ידע איפה נמצאת אשדוד-ים, המקום שאליו נשלחנו, הגענו לאשקלון. שם נאמר לנהג שהוא פיספס את אשדוד. "תחזור אחורה וסע לכיוון ניר גלים" אמרו לנהג. וכך אחרי לילה שלם של נסיעה ראינו מולנו את הירוק של ניר גלים. השמחה הייתה גדולה. אך היא נמוגה מיד. אחרי הירוק הופיע צהוב של חולות מדבר. לאן מובילים אותנו? כעבור כמה דקות ראינו פתאום פס כחול של ים. החיוך חזר אל השפתיים ואז האוטובוס הקיף גבעה וראינו מולנו "ים" של עשרות פחונים על החולות. שוב התעוררו החששות, שתוך כמה דקות התגשמו.

הנהג עצר את האוטובוס קם מהכיסא והכריז "ברוכים הבאים לאשדוד-ים. אלו הבתים החדשים שלכם. כל בעל משפחה יצא ויבחר בית שעדיין פנוי". אם לא די בהלם שקיבלנו, באו לקרתנו אנשים משונים עם מעילים ארוכים וכובע שפיצי שכזה, כולם מזוקנים. הם השמיעו מין קולות צהלה משונים (קולולו). שמעתי את אחד מהעולים אומר בלחש "מה זה, תחיית המתים?". הראשונים שהתאוששו היו אבא שלי ואדם נוסף שהגיע אתנו באנייה. אבא שלי ראה פחון כפול  עם גג משותף. "בא נתפוס את הפחון הזה כדי שנוכל להגן האחד על השני". זאת הייתה קבלת הפנים שלנו בארץ החדשה.

כשהגענו אל מעברת הפחונים, לא היו שם מים ולא חשמל. את המים סיפק הצבא עם עוקב רתום לטנדר. כל משפחה הייתה צריכה למלא כלי גדול, וזה היה אמור לשמש לבישול ולשטוף את עצמנו. התקופה הייתה תקופת צנע בארץ. קיבלנו שני פנקסי בולים ששמשו לקניית מצרכים.

כעבור כמה ימים נמתחו צינורות מתכת בין הפחונים, ועל הצינורות הרכיבו ברזים. ברז אחד בין כמה פחונים. מאוחר יותר, נחפרו בורות עמוקים בחול ועליהם העמידו קובייה מבטון עם דלת. ברצפה היה חור. אילו היו השירותים. ליד השירותים העמידו קובייה נוספת, כפולה. חיברו אליה צינור מים, וזה היה חדר הרחצה. בסוף שנת 1957 בנו ממערב לפחונים ומדרום להם שתי שכונות של בתי רכבת חד קומתיים שקיבלו את הכינוי "קליפורניות".

באותם ימים תחנת הכוח של חברת החשמל הייתה בהקמה. אבא שלי התקבל לעבוד שם בתור מכונאי. אנחנו עברנו לגור בשכונה הדרומית של הקליפורניות. ומאוחר יותר כשבנו את הבניינים הראשונים בעלי שלש קומות עברנו לשם.

תקופת הילדות שלי באשדוד

כשהגעתי לאשדוד-ים בשנת 1957, הייתי בן חמש. המשפחה שלי הייתה בין המשפחות האשכנזיות הראשונות שהגיעו לאשדוד-ים, ומסביבנו היו עולים ממרוקו ומצרים. אני, כילד אשכנזי שקט וביישן, התקבלתי אצל ילדי העולים האחרים כיצור מעולם אחר. לא ידעתי שפה. ולא יכולתי ליצור קשר. הילדים היו רודפים אחרי עם קופסאות של סרדינים. היות והם ראו שהאשכנזים אוכלים דג מלוח, ומידי פעם הם היו מציקים לי. כך היה עד שבסוף שנת 1957 לקראת שנת 1958 פתחו גן ילדים במעברה. שם הייתי מספר חודשים ועברתי לגן אחר שנפתח בשכונת הקליפורניות המערבית. בגן התחלתי קצת ללמוד את השפה העברית וליצור איזה שהוא קשר חלקי עם הסובבים אותי. כך הייתה הקליטה שלי בארץ.

כשעברנו אל הקליפורניות בשכונה הדרומית ומאוחר יותר אל הבניינים הראשונים ברחוב הראשונים, התחילה להתגבש קבוצה של ילדי השכונה שהייתה מורכבת מילדים של העולים מכל המקומות. ממרוקו, מצרים ומפולין.

היות ועדיין לא היה בית קולנוע באשדוד ולא היה מקום בילוי היו ילדי השכונה מתאספים על המדרכה, ליד עמוד התאורה, ואני הייתי עומד מולם ומספר להם סיפורים שהמצאתי באותו הרגע. הם היו מהופנטים וראו מול עיניהם סרט. מאוחר יותר, אדם בשם סדרס, פתח בית קולנוע בצריף ארוך. אותו סדרס היה גם הגבאי של בית הכנסת המצרי שנפתח בשכונה שלנו. אנחנו הילדים היינו הולכים לבית הכנסת בכל יום שלישי לקבל שיעור תורה. אבל לא השיעורים עניינו אותנו. בסוף יום הלימודים סדרס היה נותן לנו כרטיסים להצגה יומית בבית הקולנוע שלו. זה מה שעניין אותנו.

באשדוד נפתחו שני בתי ספר. האחד במקום בו היו הפחונים. השני בקליפורניות הדרומיות בשם "גאולים". שם התחלתי ללמוד גם אני. שם לימדו אותנו חיילות מתנדבות. מאוחר יותר הגיעו מורות של ממש. וכעבור זמן עבר בית הספר למקום חדש בתוך מבנה מסודר. בהתחלה היינו כיתה מאוד גדולה. וכעבור שנה פצלו את הכיתה לשלש  כיתות ולכל כיתה הייתה מחנכת משלה. מה שאני זוכר היטב והכי באהבה זה החינוך שקיבלנו מהמורים לגיבוש ונתינה. היות והימים היו ימים קשים מבחינת הכלכלה של המשפחות. לא כל משפחה יכלה לממן טיולים של בית הספר. אותנו לימדו שלא משאירים אף אחד מאחור. היו הורים שסדרו לנו יום בשבוע שבו הכיתה יצאה ליום עבודה במפעל שבו הם עבדו. את הכסף העבירו לקופה כיתתית משותפת, וכך יכולנו לממן את הטיול שכולם ייסעו ואף אחד לא יישאר בבית.

עבדנו במפעל רוגוזין. מילאנו שקים של פסולת ניילון,  שקלנו והעמסנו על פלטפורמות. אבא אחר שעבד במחלקת הנטיעות בעירייה סידר לנו עבודה בנטיעת עצים לאורך כבישים וגם את הדשא במגרש הכדורגל שתלנו.

לאשדוד הגיעו תנועות הנוער. אני שלא ידעתי מה הן תנועות הנוער, נרשמתי לכולן. הייתי נוסע למחנה קיץ עם הנוער העובד, במחנות העולים הייתי בחוג מלאכת יד ועשיתי עבודות מדיקט. במכבי צעיר, השתתפתי בכמה פעולות ובשומר הצעיר, שם נשארתי היות ונתנו לי להיות האחראי על ספר הזהב. תפקידי היה לרשום בסוף כל פעולה מה עשינו. ליד נחל לכיש פתחו חוג לשייט של חברת זבולון. כמובן שנרשמתי גם לשם. הייתי גם בחוג לבניית טיסנים בויצ"ו.

יום אחד נפתח בית ספר ערב בבית הספר גאולים שבו למדתי. ביקשתי מההורים ללמוד לנגן על גיטרה. אימא שלי משום מה חשבה שאני צריך ללמוד על מנדולינה. "תלמד קודם על מנדולינה ואז אתה תדע לנגן גם על גיטרה" כך היא אמרה לי. טוב, אז למדתי לנגן על מנדולינה. השתתפתי גם בתחרות כישרונות צעירים יחד עם חבר שהלך ללמוד מנדולינה בעקבותיי. זכינו במקום השני. וכאן אני חייב לספר קוריוז קטן.

יום אחד פנתה אלי אחת מתלמידות הכיתה שלי וסיפרה לי שחברה שלה עושה יום הולדת בחדר האוכל של בית הספר (היינו מקבלים ארוחות חמות בצהריים בבית הספר) והיא ביקשה שאני אנגן ביום ההולדת שלה. קיבלתי תאריך ושעה. הכנתי כמה שירים, גייסתי את החבר שלי ויצאנו אל המקום. הגענו לבית הספר. מסביב חושך. אין אף אחד. החלטתי לחכות כמה דקות. כעבור כחצי שעה הגיעה אדם מבוגר בשם משה זוננרייך ושאל למעשינו במקום. סיפרתי לו את הסיפור. הוא הקשיב ושאל אם אני מוכן שהוא ישמע אותנו מנגנים. הוא מקים צוות של חוג דרמטי בחדר האוכל של בית הספר. מאותו הערב התחלתי קריירה חדשה והופעתי בהרבה מקומות יחד עם החבר שלי ולפעמים צרפתי גם את הדוד שלי שילווה אותנו בגיטרה.

כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, חרב עלי עולמי. הועדה הפדגוגית החליטה שאני לא מתאים לשום מסגרת חוץ מאשר להיות חקלאי. כל ילדותי עסקתי בבניית מטוסים, טיסנים, בניתי בתים מקוביות ותכננתי מבנים. אני ששרטטי כל חלק שאבא שלי הוציא מהמכונית שלו. לא מתאים לכלום חוץ מלהיות חקלאי.

רשמו אותי לבית ספר חקלאי "כנות" ושם למדתי שנה אחת וחייתי בפנימייה. חוץ מלהיות כוכב עם המנדולינה שלי ולהיות אהוב של המדריך במשתלה וברפת לא הייתה לי הצלחה רבה. וגם לא היה לי חשק להצליח. כן, בספורט הייתי מצטיין.

דרשתי מהוריי שיעבירו אותי לבית ספר אחר. וכך היה. אבא שלי שמע שיש בית ספר מקצועי בשיתוף חברת החשמל בתל-אביב ולשם נרשמתי. הייתי נוסע כל יום לתל-אביב וחוזר לאשדוד. שם פתאום נהייתי גאון. הלימודים היו בסדר ואפילו לימדתי את הכיתה שלי שרטוט יחד עם המורה שלי.

כן כך הייתה ילדותי. אחרי זה התגייסתי לצבא ושירתתי בחיל השריון.

הזוית האישית

מדוע החלטתי לכתוב? בכל יום זיכרון אני נתקל במשפט הבא "אני בעצם לא יודעת הרבה על העבר של המשפחה". הילדים שמעו פה ושם חלקי שיחות או הסברים לגבי מה שעברו ההורים שלנו בשואה וגם אחרי המלחמה. האמת היא שאבא שלי לא רצה כל-כך לדבר על זה. אימא שלי הייתה קצת יותר משתפת אותנו בסיפורים על משפחתה. וזה היה לי תמיד ברור. היות ואבא שלי נשאר לבד מכל המשפחה שלו שנספתה בשואה. החלטתי לכתוב ספר לכל אחד מילדי. אך המלאכה לא הייתה קלה כל-כך, היות וגם לי לא היו הרבה נתונים. לימים יצא ספר של קהילת יוצאי העיירות טורץ וירמיץ' שבפולין (פולין לפני המלחמה, והיום, הן נמצאות ברוסיה הלבנה) ושם מצאתי מאמר שכתב אבא שלי ביידיש. שם הוא סיפר את כל מה שעבר עליו. באותו ספר פרסם אדם אחר סיפור על אחיו של אבא שלי. כך שיכולתי לקבל את התמונה המלאה פחות או יותר. לאחרונה נודע לי על "הקשר הרב דורי" וראיתי הזדמנות לכתוב מעט על הרקע המשפחתי ועל ההמשך, העלייה לארץ ישראל והקליטה שלנו בארץ. ברור שיכולתי להרחיב יותר. אך לאור המגבלות במספר העמודים נאלצתי לצמצם את הסיפור.

אני מקווה שבאחד הימים מישהו ממשפחתי או קרוביי ייתקל בסיפור שלי והוא יעבור לדורות הבאים.