מאגר סיפורי מורשת

שמי נעם טייה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את מסעם של סבי וסבתי מאתיופיה אל ארץ הקודש.

יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים עיר הקודש ותמיד כיספו וייחלו והתפללו להגיע אליה. הם היו מזכירים את ירושלים בכל טקס ותפילה, כשהקייס היה חותך את הלחם עם הסכין, הוא היה שואל את הילדים איפה הכיוון של ירושלים ולאחר מכן היה מכוון את הלחם לכיוון ירושלים.

המסע מאתיופיה לישראל היה ארוך, קשה, מייגע ומפרך. סבי וסבתי התחילו את מסעם לארץ בסיכון גדול ובמסירות נפש (היה איסור מוחלט לעזוב את אתיופיה ולעלות לארץ ומי שהיה עושה את זה – דמו בראשו). סבתי התחילה את המסע כשהיא בהריון (אבי היה בבטנה), והיה עוד אח שסבתא סחבה על גבה.

אפרט סכנות נוספות שניצבו להם בדרך: להקת שודדים, רוצחים, חיות רעות, תוואי הדרך המפותלת, המפרכת והקשה, לכמה אוכל נערכים ואיזו כמות מים דרושה. כמו כן – יהודי אתיופיה יצאו לא ידעו את דרכם לארץ ונעזרו במדריך, סבי שכר מורה דרך והוא (המדריך) ביקש מסבי את כספו וברח, הם פשוט הלכו בעקבות ליבם, הם הלכו בחשאי בחושך בשקט. פתאום על גבול אתיופיה-סודן תפסו אותם חיילים אתיופים (גויים) והכניסו אותם לכלא. את סבי ייסרו יסורים קשים: הלקו אותו במלקות קשות, הפרידו בין הגברים לנשים וכל הזדמנות ניצלו על ניסיון להוציא מהילדים התמימים (דודיי)את הסודות, אך סבי וסבתי הנבונים אמרו להם (לילדים) לא להגיד. לאחר שחרורם, סבי חתם על עותקים שאם יתפסו אותו – יהרגו אותו. סבי התחייב לחזור לכפר, אך הוא רק רצה לצאת מהכלא ולא באמת התכוון לחזור. משם המשיכו לכיוון סודן. מסודן עלו במטוס, אך תנאים קשים עמדו בפניהם במשך כל הטיסה, הם היו צריכים לעמוד. בנוסף לכך, הם לא טסו היישר אל ישראל אלא עברו באיטליה משום שהיו צריכים להחליף מטוס, מכיוון שבאתיופיה אז לא היה טיסות ישירות לישראל.

הזוית האישית

נעם הנכד המתעד: סיפור זה מכיל הרבה גורמים בעלייה של סבי וסבתי מאתיופיה, הגדול והחשוב מביניהם הוא התקווה והאמונה: גם כשאסרו עליהם לצאת מאתיופיה, הם המשיכו במסע ולא ויתרו על שאיפתם להגיע אל ארץ הקודש.