מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי שלמה חדד, השנה אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי שליו. נולדתי בשנת 1937 בתוניסיה בעיר נאבל הרחוקה, כשישים קילומטר מהעיר הבירה תוניס.

העלייה לארץ ישראל

תמיד העניין של ארץ ישראל היה טבוע במשפחתי. תמיד דיברו, דאגו וחשבו על העלייה לארץ ישראל שהייתה בראש מעייניהם. בתקופה ההיא, בשנת 1949, לא נתנו להעלות משפחות גדולות. המדיניות של הסוכנות הייתה לפצל את המשפחות. כאשר באה ההזדמנות לעלייה, אבא קפץ עליה וקבע שצריכים לפצל את המשפחה.

הפיצול ממשפחתי

כעבור כמה חודשים, אני זוכר את התאריך כאילו קרה היום – 25.7.1949, עזבנו את העיר נאבל. נסענו אני ואחי ועוד כעשרים ילדים שהוריהם החליטו לתת להם לעלות לארץ ישראל. לקחו אותנו לבית יתומים יהודי בעיר הבירה תוניס, נשארנו שם מספר ימים. לא אשכח את השבת בבית הילדים (יתומים). השתדלו לתת לנו הרגשה של בית. עשו קידוש וארוחה עם אוכל האופייני לנו התוניסאיים: בליל שבת זה הקוסקוס עם המרק והקציצות. הרגשתי רע מאוד שההורים שלי לא נמצאים לידי, אבל הבלגתי.

הנסיעה ברכבת בפעם הראשונה בחיי

לאחר מכן החליטו שאנחנו צריכים לעבור לאלג'יריה. נסענו ברכבת כשמונה שעות, עברנו במנהרות חשוכות וזה היה לראשונה שראיתי מנהרה, ופעם ראשונה שנסעתי דרך אחת כל כך ארוכה.

היו כל מיני מדריכים שהיו אחראיים עלינו. הגענו לעיר באלג'יריה בלילה. היה חשוך וקר, אוטובוס חיכה לנו והסיע אותנו לכפר יפה. שמו אותנו באוהלים גדולים מאוד, היה קר בלי שמיכות ובלי כלום. היינו באוהלים במחנה מספר שבועות ולאחר מכן הודיעו לנו שבעוד מספר ימים אנחנו נוסעים לצרפת. הגיע היום בו הגענו לשדה התעופה לטוס לצרפת.

הטיסה לצרפת

סוף דבר הגענו לפאריס, לנמל התעופה אורלי. חיכה לנו אוטובוס כשעלינו לאוטובוס כולם מסביבנו דיברו בצרפתית. הנסיעה מפאריס הייתה ארוכה, כאלף קילומטר. הגענו לאחת הטירות בעמק הלואר, מקום בשם לשו (les choux). הלואר זה נהר גדול והוא זורם באחד האזורים היפים ביותר בצרפת, לכל אורכו ארמונות עתיקים. קיבלו אותנו בבליל שפות זרות, אף אחד לא דיבר צרפתית. המנהל דיבר פולנית, יידיש ועברית, היו בטירה ילדים ניצולי שואה שבאו מפולניה, הונגריה ומצ'כוסלובקיה.

למחרת הגיעו מדריכים שמוצאם מהונגריה. יום אחד המנהל כינס את כל חבורת הילדים שהייתה מחולקת לקבוצות, לקבוצה שלי קראו קבוצת "סוללים". הוא הודיע לנו: "אתם כבר הוכשרתם במשך התקופה שהייתם כאן, אתם עולים ארצה!". היינו במקום הזה במשך כשנה, משנת 1949 עד 1950 ולמדנו עברית.

מהאונייה לקיבוץ

בנסיעה מצרפת לישראל זכיתי לראות אונייה בפעם הראשונה בחיי. זו הייתה אונייה ענקית. ההפלגה נמשכה שישה ימים והייתה נעימה מאוד, בסוף יוני הגענו לחיפה. ירדנו מהאונייה בנמל חיפה: איזה שמחה וששון לראות עיר ישראלית-יהודית. כל השלטים והמודעות מסביבנו ובחנויות כתובים בעברית.

מיד כשירדנו באו לראיין אותנו מ"קול ישראל". המראיין דיבר עברית והיה המום לשמוע אותי עונה בעברית. הסברתי לו שעוד בצרפת לפני עלייתנו למדנו עברית. קבלת הפנים זכורה לי כחוויה יפה מאוד.

מחיפה כינסו אותנו למחנה מעבר של עליית הנוער בשכונת אחוזה בחיפה. שוב מחנה אוהלים.

חשוב לי שאת הסיפור שלי יקראו ילדים וגם אנשים אחרים, אולי הסיפר יתרום להם להבין יותר לעומק מאין באתי ומה עברתי בכדי להגיע לארץ ישראל. אני מאושר שזכיתי במשפחה גדולה, כיום יש לי אישה ועשרה ילדים, בנינו בית מלא חיים ומלא אהבה.

הזוית האישית

הנכד המתעד שליו: העבודה עם סבא שלי הייתה מעניינת, לימודית וחווייתית מאוד. נהניתי לשמוע על חלק מחייך ואיך שעלית לארץ ישראל, איזה תהליך ארוך עברת כילד שרק רוצה לעלות לארץ ישראל.