מאגר סיפורי מורשת

שמי דיתה (יהודית) שחר עילם. אני משתתפת בתוכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר "מבוא הגליל". אני קרויה על שם סבתי איטה מצד אבא שלי.

נולדתי בשנת 31.7.1951 בקיבוץ איילת השחר, להורי בתיה ודוידקה שחר. בת בכורה ואחות לאורית ואבישי. ילדות של שנות החמישים -שישים  בקיבוץ. חיים צנועים ומלאים. דירה קטנטונת, לינה משותפת, שומרת לילה, חדר אוכל, בתי ילדים בהם ישנו, למדנו ואכלנו, ובית ספר "מבוא הגליל" שנבנה כשהייתי בכיתה ד'.

לא היו טלוויזיה וטלפון בבתי החברים. את שעות אחר הצהריים בילינו בעיקר במשחקים בחצר הקיבוץ, בקריאה, נגינה, טיולים ופעולות של הנוער העובד והלומד. בכיתה ז' עברנו למבני הנעורים. ניהלנו בעצמנו את חברת הילדים, עם ועדות, אספות, דיונים סוערים, עם חיי תרבות עשירים, שהפקנו וביצענו בעצמנו, ממש כמו קיבוץ קטן, כשהמבוגרים היו רק ברקע.

הבית שלנו היה בית חם, מטופח, פתוח ואוהב אנשים. משפחה שתמיד קלטה לתוכה צעירים מ"חברת הנוער", מקבוצות נח"ל שהגיעו לקיבוץ, ומתנדבים מחו"ל, שעבדו עם אבא שלי בבית העם, קשרים שהמשיכו בהתכתבויות ארוכות שנים לאחר שעזבו. על אף התנאים הצנועים בבית, היו בו תמיד ריחות של אפייה, שיהיה במה לכבד את הבאים.

בית עם נוכחות מוזיקלית מאוד חזקה, שבו שרים, ומנגנים, שומעים הרבה מוסיקה קלאסית, מתייחסים בחרדת קודש והרבה כבוד, לכל תקליט בספריית התקליטים הגדולה שלנו, כשאבא שלנו עורך טקס מוקפד לפני כל השמעה. הוא היה מחזיק את התקליט בעדינות בקצוות שלו, מנגב אותו ברפרוף עדין במטלית מיוחדת, שם את התקליט ומניח עליו את המחט בחיל ורעדה, שחס וחלילה לא יקבל שריטה.

להורים שלנו היה מאוד חשוב שנלמד ברצינות וננגן. "שיהיה לכם תוכן בחיים", זה היה המשפט שלהם. אז באמת אני ניגנתי שמונה שנים על כינור ואח"כ צ'לו עד הצבא. הופעתי בקונצרטים בקיבוץ ומחוצה לו, עם תזמורת בני הקיבוצים, ושרתי בהרכבים שונים, כאשר אחותי אורית מלווה בפסנתר, והיא גם המפיקה המוסיקלית. חלום שהתגשם.

סיפורה של סבתא רבתא בתיה

אמא שלי, בתיה (באשה) פלזן, נולדה כבת זקונים להוריה, דוד וציפורה, בעיירה רוזבדוב שבפולין בשנת 1927. בת תפנוקים, ולה שתי אחיות בוגרות ממנה בהרבה, רבקה ובת שבע ואח בכור משה. למשפחה הייתה חנות מכולת ממנה התפרנסה בכבוד. הבית היה בית יהודי מסורתי ליברלי, חם ומגונן. כשאימא שלי הייתה בת אחת עשרה וחצי, פרצה מלחמת העולם השנייה. העיירה רוזבדוב, שהייתה יעד אסטרטגי מבחינת הגרמנים, הופגזה קשות מהיום הראשון למלחמה, עקב היותה ממוקמת בצומת רכבות חשוב, ובית החרושת לנשק שהיה בה.

אחרי מספר ימים של הפצצות, מעשי ביזה, הרס, והשלטת טרור ופחד ברחובות, ברחה המשפחה לכפרים שהיו מעבר לנהר הסן, יחד רוב יהודי העיירה. כל אחד מבני המשפחה קיבל חבילה גדולה עם מעט בגדים, אוכל וחפצי ערך אותה נשא על גבו. כאן החל מסע נדודיה הארוך והמטלטל כפליטה שנמשך שלוש וחצי שנים. המטרה הראשונה הייתה, להגיע לאזור בשליטת הרוסים, כאשר הגרמנים בעקבותיהם.

בכל מקום אליו הגיעו, שהו מספר ימים והמשיכו הלאה, בקור, בשלג, וברעב, עם עזרה של אנשים טובים בדרך. בהגיעם לעיר הגבול הרוסית שינובה, מכרו את התכשיטים ומעט חפצים יקרי ערך, וקנו אוכל וכרטיסים לרכבת שתוביל אותם לעיר המחוז הגדולה לבוב, שם הרגישו קצת יותר בטוחים. יהודי העיר התארגנו לקלוט את הפליטים, ודאגו להם למקום לינה בבתי ספר, שהפכו לבתי מחסה, למעט אוכל – מרק חם וקצת חלב.

אחותה רבקה התחתנה ונשארה בלבוב, נולדה לה בת, וכולם נספו במחנה השמדה. אחותה הגדולה בת שבע, שהייתה נשואה עם ילד, ולא הצטרפה למשפחה, נספתה גם היא עם בעלה ובנם הקטן במחנות ההשמדה. משם עברה המשפחה לסיביר, לעיר אסינו, שיכנו אותם בצריפים, בתנאים איומים. את הגברים לקחו לעבודה לכריתת עצים ביערות, וממעט הכסף שהרוויחו, קיבלו מנות מזון. הסבל היה נורא. רבים מתו מרעב, מהקור המקפיא, ממחלות ושלשולים.

המסע דרומה ברחבי רוסיה נמשך ברגל, ובעגלות רתומות לחמורים וגמלים, לכיוון מדינות רוסיה החמות. חסרי כל, ללא מזון ושתייה, רעבים תשושים וחולים. אימא מספרת שהם אספו שלג כדי לשתות מים, אכלו צבים שצדו, ושאריות מזון שנזרקו לאורך הדרך. מידי פעם דפקו על דלתות בתים, בקולחוזים דרכם עברו, באורל שבקזחסטן ובאוזבקיסטן, והתחננו לכיכר לחם וקצת חלב. המחזות היו קשים. הרעב והמחלות החמירו. באחד הקולחוזים מת אביה, וכעבור כמה ימים, אחיה ואימא שלה.

אימא נשארה לבד. העגלון שלקח אותה בעגלה יחד עם אחיה ואמה המתים, הביא אותה לבית חולים בעיר, שם נאספה ע"י אחות יהודייה, שדאגה לה לאוכל משאריות  המזון בביה"ח. נודע לה, שיש לה דודה בטורקמניסטן. האחות ציידה אותה במזון, ושלחה אותה עם סוחר יהודי לדודתה: "כשנכנסתי לבית דודתי הדודה שלי התחילה לצעוק והתעלפה. מה קרה אתך? סיפרתי לה על האסון. ולאחר ייסורים ארוכים ישנתי במיטה נקייה מכוסה בכסת".

אצל הדודה נשארה מספר ימים, ובהמלצתה עברה  לבית יתומים נוצרי, שם זכתה לימים טובים יותר. היה שם רופא יהודי פולני, שיעץ לה לשנות את זהותה ולהתנהג כנוצרייה. לשנות את שמה, לשים על צווארה צלב, ולהתפלל עם כולם: "גם אם תצטרכי ללכת לכומר זה לא נורא. בליבך תדעי תמיד מי את". "שמעתי בקולו, שמתי צלב על הצוואר, ושיניתי את שמי לקרולה. הלכתי אל הכומר, התפללתי עם כולם וכך חשתי בטוחה יותר".

אחרי זמן, יחד עם ילדי בית היתומים הבוגרים יותר, צורפה לצבא הפולני הגולה, שבראשו עמד הגנרל הפולני אנדרס". הם נקראו "יונאקים" – צבא של נוער, מעין גדנ"ע. התנאים השתפרו, הלבישו אותם במדי צבא, הם קיבלו אוכל, וגרו באוהלים של הצבא שהתכונן ליציאה מרוסיה, לכיוון פרס דרך הים הכספי. את הים הכספי עברו במשך מספר ימים, במעבורת לעיר הנמל פחלווי שבפרס. אימא חלתה במלריה קשה, ונשלחה לבי"ח שדה מנותקת מהקבוצה שלה, שהמשיכה את דרכה. כשהחלה להתאושש העלו אותה על אוטובוס לטהרן, במסע ארוך ומפחיד, בדרך צרה ומסוכנת, שהתעקלה בין הרים גבוהים ותלולים.

כשהיגיעה סוף סוף לטהרן, הצטרפה לעוד לקבוצות יתומים, ששוכנו באוהלים במחנה צבאי. וכך היא מספרת: "במחנה ביקרה משלחת יהודית, שבאה לחפש פליטי מלחמה יהודים.  כל בוקר בזמן מפקד הבוקר הם הכריזו, שכל מי שהוא יהודי, ורוצה להגיע לפלשתינה שיצעד צעד קדימה. פחדתי לצאת שיגלו שאני יהודייה. לא יצאתי בפעם הראשונה, לא יצאתי בפעם השנייה ורק בפעם השלישית, כשזיהיתי חבר משלחת שהיה שכן שלנו ברוזבדוב, קיבלתי אומץ ויצאתי. החברות שלי מבית היתומים היו כל כך מופתעות ושאלו כמו לא מאמינות: קרולקה, איו ז'ידובסקה? (את יהודייה)".

החזרנו את המדים הפולניים והועברנו למחנה יהודי בקרבת מקום, אליו נאספו קרוב לאלף ילדים יהודים, יתומי מלחמה, שהתעתדו לעלות ארצה״.

הדרך ארצה הייתה קשה ורצופת סכנות. מטהרן הם נסעו עם המדריכים שלהם למפרץ הפרסי, שם עלו על אנייה בשם "דונרה לונדון", בדרכם לקראצ'י שבהודו. מקראצ'י הפליגו דרך הים הערבי, בדרך מאוד מסוכנת ומלאת מוקשים וצוללות גרמניות, עד לעדן שבתימן, ודרך ים סוף ותעלת סואץ לעיר סואץ שבמצריים. בסואץ חיכתה להם הנרייטה סאלד, שעמדה בראש ארגון "עליית הנוער", והייתה דמות מאוד מרכזית במבצע הבאת "ילדי טהרן" לישראל. מסואץ הם המשיכו ברכבת לארץ ישראל דרך רחובות, חדרה ועד לעתלית, שהייתה אז מחנה מעבר.

הם ירדו בעתלית, על אדמת ארץ ישראל, נרגשים, בוכים, ומבולבלים, שם שהו עד שיוחלט באילו ישובים הם יקלטו. כל הארץ עמדה על הרגליים. ההתרגשות הייתה עצומה עם בואם של הניצולים הראשונים, שהגיעו מתופת המלחמה. "ילדי טהרן". "אנשים עמדו משני עברי המסילה לאורך כל המסלול , קראו בשמות הילדים, צעקו, בכו, זרקו לנו תפוזים, וסוכריות, בקיצור, רעש גדול מאוד". אמא נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר, שהיה לה לבית חם בו התחנכה והשתלבה בחברת הילדים המקומית, עד לגיוסה לפלמ"ח כשהייתה בכיתה י"א.

על מסע תלאותיה כתבה אמא ביומן, שנכתב בפולנית ותורגם לעברית. את היומן המקורי מסרנו למוזיאון "יד ושם" לאחר מותה ב 4.6.2019

אמא זכתה לבנות בית בארץ ישראל, בקיבוץ איילת השחר, ולהקים משפחה לתפארת, מקור גאוותה אושרה ותקוותה. "תשמרו על הלהבה" כך תמיד אמרה לנו.

ברכה שכתבה פאני, אמה של אימא ליום הולדתה הארבע עשרה 26.6.1941

למזכרת נצח,

מאחלת לך אמך המסורה:

אני רוצה לראות את מזלך מאיר

כמו קרני הכסף של הירח.

שלעולם לא יכהה האור הזה,

שימשיך להאיר לך לעד

בהיר ויפה.

מאחלת לילדתי הצעירה.

על מסע תלאותיה כתבה אמא ביומן, שנכתב בפולנית ותורגם לעברית

הזווית האישית

נועם: החוויה האישית שלי בתור נכדה, שהיה לי מאוד כיף ללמוד המון דברים חדשים, על המשפחה, וגם חיזקתי את הקשר שלי עם סבתא, ומאוד נהניתי מהמפגשים.

דיתה: החוויה שלי היא האפשרות לשבת עם נועם הנכדה שלי במפגש אינטימי, ולפתוח חלונות לסיפורים משפחתיים, שעיצבו במידה רבה את מי שאני זו מתנה.