מאגר סיפורי מורשת

בדרך לניו יורק…

הורי, זאב סרדי ואמי חוה לבית לורנץ, הגיעו בגיל צעיר עם משפחתם מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון.

בגיל עשר, נסעתי עם משפחתי לניו-יורק שבארצות הברית. אבי אמור היה ללמוד באוניברסיטת קולומביה ואני ואחי בבית הספר היסודי של האוניברסיטה עבור ילדי המרצים והסטודנטים.

את הדרך עשינו בשייט באוניית צים שנקראה "ציון" ויצאה מנמל חיפה. במשך שבועיים עשינו אחי ואני חיים משוגעים על האונייה. הוריי איפשרו לנו חופש מלא. כך השתכשכנו בבריכה, ראינו סרטים (לפעמים שלוש פעמים אותו סרט), שיחקנו בינגו עם הגדולים והשתובבנו עם ילדים בני גילנו. כאשר עברנו את מייצרי גיברלטר חלו כל נוסעי האונייה במחלת ים ואז יומיים לפחות כולם נראו רע וסבלו. בתום השבועיים ראינו את פסל החרות  מרחוק והגענו לנמל ניו יורק.

האונייה ציון 

אני עם הוריי ואחי רוני על סיפון האונייה

גרנו במעונות למשפחות וכל בוקר עברנו לשטח הקמפוס במנהרה מתחת לאדמה. כך למדנו להכיר את "העולם התחתון" של האוניברסיטה. היתה לנו הפסקה בצהריים ואז קפצנו הביתה לאכול ולצפות בטלוויזיה. מכשיר שלא היה מוכר לנו כלל ועיקר. למדתי שם בכיתות ד' ו-ה' יחד עם עוד כעשרים תלמידים. ישבנו בשולחנות נפרדים וכל תלמיד קיבל ארונית אישית שניתן היה לנעול אותה.

ניו יורק

  בית הספר היסודי שלי באוניברסיטת קולומביה בו למדנו אני ואחי

למורה שלי קראו מר גאואר והוא היה ממש מגניב. מותר היה להביא ממתקים, להניחם על השולחן ולאכול במהלך השיעור. בהכתבות אנחנו בחרנו את המילים שנדרשנו לאיית; למדנו ריקודים סלוניים כמו צ'ה צ'ה צ'ה, או טנגו; יצאנו לביקורים בעיר הגדולה כמו בבניין האומות המאוחדות או המגדל הגבוה ביותר באותה עת – האמפייאר סטייט בילדינג ועוד ועוד.

היו שם איתנו ילדים מכל העולם כמו מצרים, גאנה, קנדה, מדינות באירופה… וכמובן אני מישראל. היתה לי חברה טובה כהת עור שמידי פעם קלעתי לה צמות קטנות משערה המקורזל. אסור היה לנו לצאת מחוץ לבניין, אלא רק לשחק במגרש המשחקים המיוחד שהיה מגודר ומיוחד רק עבורנו זאת משום שבאמריקה לפעמים חטפו ילדים קטנים.

כל סוף שבוע יצאנו כל המשפחה להכיר את ניו יורק בפרקים, במוזיאונים, ברחובות העצומים ונסענו תמיד ברכבת התחתית שהיתה עבורנו משהו מיוחד.

הזוית האישית

יואב: נהנתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא

סבתא דניאלה: תמונות שלי עם  נכדי האהוב.