מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה כהן, בילדותי עליתי לארץ וגרנו בקרית ים ג בשיכוני טבדייר.

גרנו בדירה קטנה של שני חדרים בה נולדו לי עוד שני אחים. גדלתי שם עד אמצע כיתה ה' ומשם עברנו לגור בחיפה.

חשוב לי לספר שבני הצעיר היה חייל בסירת אגוז של גולני, והשתתף במבצע "עופרת יצוקה" הפחד שלי היה גדול. חששתי שמא יקרה לו משהו.  מאוחר יותר כשהוא היה במילואים הוא השתתף במבצע "צוק איתן", ושוב חששתי לגורלו, מאוד, ותודה לאל הוא חזר הביתה בשלום.

בתחילת הדרך עבדתי כמרכזת מועדון נוער בעירית חיפה. לאחר מכן יצאתי ללימודי הוראה, והפכתי להיות מורה בישראל. אהבתי בעיקר לעבוד עם תלמידי כיתות א' -ב'. אהבתי מאוד את תלמידי, והשקעתי בהם רבות, ועד היום אני עוסקת בהוראה. אני מלמדת ילדים בפנימית הרדוף, ונהנית מכל רגע. הסיפוק שלי גדול מאוד וההנאה שלי מרובה.

שירתי בחיל הים, ובזמן שהייתי בטירונות נעלמה הצוללת "דקר" ,הכאב היה גדול, וקיבלתי תפקיד לגשת למשפחות השכולות. סירבתי, כי ידעתי שהדבר יהיה קשה וכבד מנשוא. אמרתי למפקד שלא אוכל לעשות זאת,. הוא הבין אותי וויתר לי. שירתי במפקדה שהייתה אז בבסיס "סטלה מריס" שבחיפה ואהבתי את מה שעשיתי שם.

נשאתי לבחור מקסים בשם יוסי. נולדו לנו ארבעה ילדים ,שלושה בנים ובת אחת. הילד השלישי שמו גד והוא אבא של אוריאל. זו שנת הנישואין החמישים שלנו. יש לנו שבעה נכדים, ושני הגדולים שבהם, קצינים בצה"ל בחיל האוויר.   אני תמיד שמחה לפגוש את בני משפחתי, למרות שבימי הקורונה אנחנו נפגשים קצת פחות, אני אוהבת את כולם מאוד.

אני מאחלת לעצמי ולבעלי שנהיה איתם עוד שנים רבות וטובות וגם עם הכותב אוריאל כהן.

הזוית האישית

סבתא דבורה: תמיד חשוב להיות אופטימיים, ולראות את הטוב ולהיות מלאי תקווה. אני שמחה שנפל בחלקי להשתתף בתוכנית של הקשר הרב דורי. באמצעותה זכיתי להעביר מידע שלא היה מתאפשר ללא התוכנית. אני חושבת שהקשר הרב דורי חשוב לשני הצדדים לי כסבתא, ולאוריאל כנכדי . ישר כוח!