מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה בישיץ, נולדתי בברית המועצות בעיר וילנה (וילנה כיום היא בירת ליטא) ובשנת 1947 שלטו במקום הרוסים.

אני בת בכורה להורים שעברו את השואה באירופה (מלחמת העולם השנייה) אבא שלי יליד פולין מהעיירה פולטוסק שהופצצה ב-1 בספטמבר 1939 על ידי הגרמנים (מלחמת העולם השנייה התחילה על ידי פלישה של צבאות גרמניה לפולין) ואז נאלצו היהודים לברוח כדי להציל את נפשם.

  תמונות ילדות בווילנה

מהאלבום המשפחתי

אבא שלי ברח מזרחה לכיוון רוסיה והגיע עד הרי אורל ולשם הגרמנים לא הגיעו, שהה שם עד סוף המלחמה (זה אבא שלי) אימא שלי נולדה בליטא בעיירה יורבורג שגם היא הופצצה והיהודים נאלצו לברוח.

אימא שלי ברחה לתחנת הרכבת ועלתה על הרכבת הראשונה שהייתה בתחנה ועם הרכבת הזאת היא הגיעה לאוזבקיסטן שם שהתה עד סוף המלחמה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד והאנשים סבלו מרעב כבד אכלו בעיקר קליפות של תפוחי אדמה.

המשפחה של אימא שלי לפני המלחמה

שני ההורים הגיעו לעיר וילנה בתום המלחמה נפגשו ונישאו במקום. שפת האם שלי הייתה רוסית וגדלתי בבית עם מעט מאוד מנהגים הקשורים ליהודים. החיים שלי התנהלו  כמו כל ילד אחר ברוסיה. אימא שלי לא עבדה ולכן לא הייתי זכאית ללכת לגן. בגיל שבע בערך, עליתי לכיתה א'. כל הלימודים היו ברוסית ורק בכיתה ג' התחלנו "שפה זרה" – ליטאית. החלק היהודי שהכרתי היה אכילת מצות בפסח והליכה לבית כנסת ביום הכיפורים.

העלייה לישראל – המסע הארוך

אבא שלי חשב שהוא היחידי מהמשפחה שניצל מהשואה מתוך שבעה אחים, לא היו לו שום מחשבות לעלות לישראל.

באחד הימים בא לאבא שלי חבר וסיפר לו שהוא שמע במדור חיפוש קרובים בגולה שאח שלו מחפש אותו. זאת הייתה הפתעה של ממש. אז אבא יצר קשר עם האח שהיה בישראל ונודע לו שחמישה אחים שלו שרדו את השואה ארבעה מהם נמצאים בישראל והחמישי שהיה בפולין ועומד גם לעלות לישראל. זה גרם גם לעלייה שלנו לארץ כדי  להצטרף למשפחה בישראל.

באותו זמן אי אפשר היה אפשר לצאת מרוסייה, ולכן, חיפשו דרך חוקית אחרת. אבא שלי יליד פולין ולכן הייתה לו אפשרות לחזור לפולין. וזו הייתה הדרך החוקית שלנו לעלות לארץ דרך פולין. התחלנו את ההכנות לנסיעה זו.

  אישור כניסה ושהיה בפולין מרץ עד מאי 57

הפתרון היה כך: ההורים שלי החליטו לעלות לישראל להצטרף למשפחה המורחבת בארץ. בנובמבר 1956 יצאנו לדרכנו. המקום הראשון שאליו יכולנו לנסוע היה לפולין, לשם כך הגשנו בקשה לחזור לארץ ההולדת של אבא שלי. את הנסיעה הראשונה עשינו בעזרת רכבת שנסעה לפולין.

הגענו לעיר בשם ורוצלב ושם נכנסנו לגור בדירה של דוד שלי, כדי לחכות עד שנוכל לקבל אישורי עלייה לארץ. כיוון שברית המועצות לא איפשרה נסיעה לארץ ישראל מצאנו סידור אחר… הפתרון היה לחזור לפולין ששם אבא שלי נולד ושם להתארגן עם אישורים מתאימים כדי לעלות לארץ. לקח שלושה חודשים עד שהתקבלו האישורים המתאימים ואפשר היה לצאת להמשך הדרך. נסענו לעיר הנמל גדנסק בצפון פולין ועלינו על אונייה שאיתה הפלגנו לצפון צרפת. והמשך הדרך היה לחצות את צרפת ברכבת עד לעיר הנמל מרסיי.

במרסיי הייתה המתנה של קרוב לחודשיים עד שיכולנו לעלות על אונייה שתביא אותנו סוף סוף למדינת ישראל. ואחרי זמן ארוך ב-2 למאי 1957 הגענו לנמל חיפה

מסלול הנסיעה מווילנה לישראל

בארץ

אחרי הירידה בנמל חיפה עלינו על אוטובוסים כשאנחנו מיועדים להגיע למעברה בחולות של יבנה. הביאו אותנו למעברה ביבנה. ראינו לפנינו מבנים משונים מפח גלי ובתוכם היו מיטות עם מזרונים מקש, פרימוס ופתיליה לבישול ושמיכות דוקרות וכמה סירים לבישול ועששית להאיר בלילה.

עלייה מבית בעיר גדולה לפחון ביבנה

ביבנה לא היה חשמל וכדי לשמור על אוכל שלא יתקלקל היה צריך ארגז לקרח וקרח שהיו קונים. כיוון שהקרח לא מחזיק בתור מוצק הרבה זמן היה צריך לקנות קרח חדש כמעט כל יום.

כשאמא ראתה את הצריף ונגעה בו וראתה כמה הוא לוהט-45 מעלות- לא הסכימה בשום אופן להישאר בו ועברנו לגור בבית של דודים באזור. ובהמשך, בקיבוץ ניר דויד אשר בעמק בית שאן. אחרי שגמרו לבנות את המעברה מאסבסט חזרנו ליבנה לשנה וחודשיים. ב 1958 עברנו לחולון שבה אני גרה עד היום הזה.

      תמונה משפחתי בארץ

בחולון התחלתי ללמוד בכיתה ה' בבית ספר גורדון. הייתי ילדה עולה חדשה אחת בתוך בית ספר של 1200 תלמידים. התקשורת עם הילדים והמורים הייתה קשה, אף אחד לא יכול היה לדבר איתי בשפה שלי, ובאין ברירה למדתי במהירות גדולה עברית. בחשבון הצטיינתי ובתנ"ך לא הבנתי כלום.

וכך חלף לו הזמן הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר, כבר היו לי חברים, והרגשתי מאוד כיף בארץ. לא יכולתי לחשוב לרגע לחזור לארץ המוצא שלי-אמא שלי דרשה שנחזור לארץ המוצא שממנה באנו. היה לה קשה מאוד להתרגל לחום שבארץ, ללכלוך, לזלזול שהיה כלפיי העולים החדשים.

סיימתי את כיתה ח' עליתי לתיכון קוגל- לימודים כלליים במגמה הומנית, והמשך לימודים בסמינר הקיבוצים בתל-אביב.

התגייסתי לצבא, את השירות הצבאי שלי כמורה עשיתי ביישוב הצעיר כרמיאל בגליל תחתון.

בשירות הצבאי שלי

עם כלבי בארץ

בהמשך הכרתי את פטר שאחרי שלוש וחצי שנים הפך להיות בעלי. נישאנו והקמנו משפחה לתפארת, נולדו לנו שלוש בנות ונכון לעכשיו אנחנו חובקים תשעה נכדים נפלאים: יובל, אלעד, פלג, רועי, שחר, עמית, עדי, אופיר, עומר.

תמונת משפחה המורחבת עכשיו

הזוית האישית

סבתא יונה בישיץ: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, זה הקישור לסרטון שלנו. בו אני ועמית מספרים על חווית השתתפותינו בתוכנית.