מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל דוקוב, נולדתי ביום ב' בשבט בשנת תשכ"ה (1946), נולדתי בעיר מונטווידאו – אורוגוואי. ההורים שלי היו ווילי יהודה ורות דוקוב משוויץ. שניהם ילידי שוויץ. ההורים שלי הגיעו בזמן מלחמת העולם השניה משוויץ לאורוגוואי מאימת המלחמה, מאחר ולא יכלו להשיג סרטיפיקטים לארץ ישראל. הם נפגשו במונטווידאו והתחתנו שם. משתי המשפחות כבר היו חלקים בארץ ישראל, אבל האנגלים לא אפשרו להם להתאחד.

כשהייתי בן ארבע שנים, ההורים שלי החליטו לעבור מאורוגוואי לבואנוס איירס, העיר הגדולה בארגנטינה. שם גדלתי ולמדתי בבית ספר יסודי. למדתי בבית ספר אנגלי. בנוסף, למדתי תלמוד תורה בימי ראשון. בגיל תיכון למדתי בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה המקומית, מכון ללימוד יהדות. הלכתי לבני עקיבא – הייתי חניך וגם מדריך. שם הכרתי את אשתי לעתיד בגיל 20.

מאז שהייתי נער ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ ולגור שם. לא רציתי להישאר בארגנטינה, ידעתי שאני רוצה לגור בארץ ישראל. וגם ידעתי שאני רוצה להיות מהנדס. אני הייתי ואני עדיין – אח יחיד, עם שלוש אחיות. אבי ז"ל היה תעשיין וחלם שאעבוד איתו בתעשייה שלו. גם אמי ז"ל עבדה שם. לאחר דיונים רבים הוחלט שאלמד בטכניון בחיפה במידה ואתקבל. בינתיים למדתי בבית ספר מקומי להנדסה. שלחתי לטכניון גיליון ציונים ומסמכים שונים. יום אחד קיבלתי מכתב מהטכניון, ישבתי ליד שולחן הלימודים שלי ואמי הביאה לי את המכתב במעטפה סגורה עם דמעות בעיניים. היא אמרה לי: "תגיד לי שזה לא נכון" – כלומר שלא קיבלו אותך. פתחתי את המעטפה ואמרתי לה: "לא!, קיבלו אותי!" ואז אמי התחילה לבכות חזק. אני הרגשתי טוב ולא טוב ביחד.

כשאני וההורים שלי החלטנו שהגיע הזמן לעלות לארץ, ההורים שלי קנו לי כרטיס טיסה, וטסתי לבד במטוס. זו הייתה טיסה ארוכה מאוד שנמשכה יום וחצי. כל כמה זמן המטוס ירד לשדות תעופה שונים כדי לתדלק. כל עצירה נמשכה לפחות כשעה. למשך כל הטיסה הייתי במתח לראות את החיים בארץ ישראל. כאשר הגעתי לארץ שכרתי חדר אצל משפחה עם עוד שני סטודנטים. אחד ישראלי ואחד צרפתי. היה לי חדר קטן שבו גרתי ולמדתי במשך השבוע. בסופי השבוע הייתי נוסע לבקר חברים שלי. אני זוכר שבאחד מסופי השבוע נסעתי לירושלים לחבר שלי שגר מול הגבול כשהעיר עוד הייתה חצויה. מולי הבית שלו היה שלט: "זהירות, יורים מעבר לגבול".

הקושי העיקרי שלי בחיים היה זה שהייתי רחוק מהוריי וממשפחתי. זה התבטא בזה שלא היו טלפונים בינלאומיים לחוץ לארץ. הייתי כותב להם מכתבים ועד שקיבלתי תשובה היו עוברים חודשיים. תמיד הייתה לי תמונה של המשפחה על השולחן, ולפעמים בקיץ הייתי טס לבואנוס איירס לבקר אותם.

עליתי לארץ והלכתי ללמוד הנדסה בטכניון – חיפה. גרתי בדירת סטודנטים יחד עם חברי, אריאל, שלמד איתי הנדסה. כשהיינו לומדים ביחד אני הייתי מכין קפה ואריאל היה מתלונן שלא שמתי מספיק סוכר בקפה, עד שיום אחד נמאס לי ומילאתי את הכוס שלו בסוכר, הוספתי קצת קפה בשביל הצבע והוספתי מים. כשהתחיל לשתות – אמר: "עכשיו זה מספיק מתוק" ולאחר שסיים, אמר לי: "עכשיו זה מתוק מדי".

באמצע הלימודים הייתה הפסקה של כחודשיים בזמן מלחמת ששת הימים. בזמן הזה, מאחר ולא יכולתי להתגייס, עבדתי בלולים בקיבוץ עין צורים שבו כל העובדים היו מגויסים. למי שלא בעל מקצוע – לעבוד בלול זו חוויה מגעילה מאוד. תרנגולות כל הזמן רבות אחת עם השנייה, מנקרות אחת את השנייה ומסתובבות בלול עם חצי ראש שמוט, ואז הן מתות. כל יום בבוקר צריך לנקות את הלולים ולפנות את התרנגולות המתות. היה ריח מאוד מסריח. לאחר כחודשיים כשעזבתי את הלולים, לא יכולתי לאכול או לראות בשר עוף במשך כשנה מרוב שנגעלתי. אבל הרגשתי מחויבות לסייע כי ידעתי שהעובדים הקבועים נלחמים בשעה זו על ארץ ישראל.

חצי שנה לאחר שעליתי ארצה, עלתה אשתי לעתיד לארץ. בסיום הלימודים כעבור ארבע שנים התחתנו והקמנו משפחה. הקדוש ברוך הוא בירך אותנו בחמישה ילדים, כלות וחתנים, נכדות ונכדים.

סבא וסבתא בחתונתם

היום אני עובד בחברת אידאה הנדסה ד.י.בע"ם. אני עובד עם בני, אנחנו מנהלים פרויקטים של בניית כבישים, גשרים ושכונות בארץ ישראל. הקב"ה זיכה אותי בחמישה ילדים משלי, ועוד חמישה נשואים להם, ו – כ"ג נכדים.

הזוית האישית

אפרת: לי היה כיף להיות יותר זמן עם סבא, גם שמחתי ללמוד את הסיפור של הדורות. אני מאחלת לסבא שימשיך לספר לכל המשפחה את הסיפור שלו ושימשיך לשחק ולדבר איתי כמו שהוא תמיד עושה!

סבא: לי היה כיף להיות יותר זמן עם אפרתי, וגם שמחתי לספר את הסיפור של הדורות שלי לדורות הבאים.