מאגר סיפורי מורשת

שמי גנט פקדו נולדתי באתיופיה במחוז סמיין שכיום נקרא "הרי סמיין" בכפר שנקרא " מיצ'לאקו". הכפר שלי היה מאוד קטן והיו בו כ-20 משפחות. מקור השם שלי "גנט" ומשמעותו "גן עדן". אימא שלי מספרת שכשנולדתי היא ראתה אותי והרגישה שלמות, כאילו אם היינו חיים בעולם "מושלם" ככה היא דמיינה אותו. נולדתי בשנת 1950 לאבי, פקדו יצחק ז"ל שנפטר לפני שלושה חודשים בשיבה טובה בגיל 103, ולאמי מוקט אבבה ז"ל שנפטרה לפני שלוש שנים. אני הבת הבכורה לשני אחים.

התחתנתי באתיופיה ועברתי לגור בכפר של בעלי שנקרא "גנטבה", כי ככה היה נהוג באתיופיה – לעבור לבית של הבעל. נולדו לנו שלושה ילדים: דרבבאו, וורקה וקבה.

בשנת 1984 שמענו שמתחילה עלייה לארץ ישראל וממש בעניין של כמה ימים – כבר היינו מוכנים לעלות. אמרו לנו שנצטרך להגיע לסודן ומשם יקחו אותנו. העלייה הזו נקראה "מבצע משה". העלייה הייתה כל כך סודית שהתחלנו ללכת בלילה בלי שום חפצים איתנו, רק הבגדים שעלינו וקצת כסף שהכנסנו למעין כיס שתפרנו לתוך הבגדים הפנימיים. הלכנו במשך כמה חודשים בשמש הקופחת, משפחות עם ילדים קטנים וזקנים עם אמונה אחת בלב – להגיע לירושלים, עיר שבמשך אלפי שנים רק יכולנו לדמיין אותה ואני דמיינתי אותה "ירושלים של זהב", שהכל עשוי זהב ושום דבר לא יהיה חסר ובית המקדש יהיה תלוי ועומד. כל כך התרגשתי וכל המשפחות רק חיכו להתגשמות החלום הנכסף.

כשהחלטנו לעלות לארץ ישראל, בעלי והמשפחה הנרחבת שלו לא האמינו שנצליח לעבור את כל הדרך המאוד קשה לכיוון סודן, כי בשנת 1862 היה נסיון לעלות לארץ ישראל שגם ידוע כ "מסע אבא מהרי", שדובר עליו רבות בקרב יהודי אתיופיה. כמעט כל מי שניסו לעלות במסע הזו סבלו מרעב, מחורף קשה ורבים מתו בדרכם, וזה הכניס פחד בלבבות שלהם. כך יצא שחלק מיהודי אתיופיה עלו בעלייה רק לאחר כמה שנים במבצע שלמה.

המסע לארץ ישראל

המסע לסודן היה מאוד קשה, צעדנו במדבר החם, המים נגמרו מהר מאוד וכך גם האוכל. אנשים רבים היו רעבים וצמאים והיו המון שודדים בדרכים שלקחו לנו את מעט הכסף שהיה לנו ומי שלא היה לו – הם פשוט הרגו.

המון אנשים מתו בדרך מרעב מצמא ומשודדים שהיו בדרכים לפי הנתונים שיש היום, יותר מ- 4000 יהודים נספו בדרכם לארץ ישראל. אני איבדתי את דודה שלי, אחות של סבתא שלי תזה אסתר בלאי, ועוד המון קרובים ושכנים. במסע היו גם רגעים מצחיקים. פעם אחת הבת שלי וורקה הייתה על חמור שהיה לאחד האנשים שם והחמור, שכנראה היה מאוד צמא, פתאום התחיל לדהור עם הבת שלי עליו. אח שלי אילן רדף אחריו עד שהגיע לאיזו שלולית מים והחמור עצר לשתות. ואז הם חזרו אלינו ולכולם שלום.

כשהגענו לסודן למחנה פליטים חיכינו שיקחו אותנו לארץ ישראל אמרו לנו לא להזכיר את העלייה באוזני המקומיים ולא לגלות את היותנו יהודים, ושם בין כל הגויים ישבנו וחיכינו, ואז הגיע היום המיוחל, הגיעו אל משפחתנו ואמרו לנו שהגיע זמננו לעלות. אני לא אשכח את התאריך: 31.12.1984 – הוא היום בו עלינו לארץ ישראל. המבצע היה בעיצומו ואנחנו בין האחרונים שזכינו לעלות, כי כבר התחילו שמעות על יהודים שנמצאים בסודן ועולים בדרך לא דרך לארץ ישראל, ממשלת סודן עצרה הכל. הכניסו אותנו באישון לילה בשקט מוחלט למטוס גדול, ושם כל התקוות והתפילות נענו. סוף סוף אנחנו נזכה לראות את "ירוסלם" – ירושלים. השמחה בלב הייתה מאוד גדולה לצד עצב מאוד גדול על כל האנשים שאיבדנו בדרך.

הגענו לירושלים והתחילו לקלוט אותנו ברישומים של משרד הפנים ולתת לנו שמות ישראלים וככה אני "גנט", שמשמעותו "גן עדן", הפכתי ל"גילה",  הבן שלי "דרבבאו" הפך ל"דוד" ו"קבה" הפכה ל"קרן", באופן מאוד שרירותי ובלי לשאול אותנו.

כשהגענו נישקנו את אדמת ארץ ישראל והתרגשנו שהגענו להגשמת החלום של אבות אבותינו. כשראינו את ירושלים לא האמנו למראה עינינו, לא האמנו שבית המקדש לא קיים וירושלים לא עשויה מזהב ושאחינו היהודים בארץ ישראל לא יקבלו אותנו בסבר פנים יפות. אך עדיין היינו מאוד אסירי תודה על שזכינו לעלות.

בארץ ישראל נולדו לי עוד שלוש בנות. שלחו אותנו לגור במרכז קליטה בטבריה ושם חווינו את חבלי העלייה ולמדנו להכיר את המוסדות השונים – בתי ספר וגנים, ללכת לעבודה ולשלם חשבונות חשמל ומים.

חלק מאותם חבלי עלייה היו שלא האמינו בישראל שאנחנו יהודים, המוסד הרבני רצה לגייר אותנו לחמורה ולעשות ברית מילה לאלפי עולים זכרים, ההשפלה שהרגשנו הייתה מאוד גדולה ולא הסכמנו. אז התקיימה ההפגנה גדולה של עולי אתיופיה, לא הסכמנו שיתייחסו אלינו כגויים.

באתיופיה שמרנו את כל מצוות אבותינו פשוטו כמשמעו – כל החוקים והמצוות שהיו בתורה, כגון הלכות טהרה, נידה ויולדת, טומאת המת, כשרות, שמירת דורות וכו'. לא היה לנו את כל המשנה והפירושים שכל אחד עושה לפי מנהג זה או מנהג אחר, עשינו הכל לפי מה שרשום בתורה שבכתב ואם היה איזה שהוא ספק היו לנו את ה "קייסים" – קייס הוא רב שהיה מסביר לנו ומדריך אותנו לפי חוקי התורה.

בטבריה חיינו כארבע שנים ובשנת 1988 עברנו לנתניה. פה אני חיה, יש לי שישה ילדים ו-12 נכדים וכיום אני בפנסיה.

הזוית האישית

היה מאוד מעניין לחקור על סבתא שלי, הכרתי בה הרבה צדדים שלא הכרתי לפני כן. התרגשתי לשמוע את סיפור העלייה שלה לארץ, את כל התלאות שעברה וזה הראה לי איזו אישה חזקה היא. העבודה המשותפת קירבה ביני לבין חברותיי.