מאגר סיפורי מורשת

שמי אילן בלמקר, אני הנכד הבכור של סבתא שריתה סמסונוביץ, שהשתתפה איתי בתוכנית הקשר הרב דורי.

סבתא שריתה מספרת על ילדותה

נולדתי בארץ ישראל ארבע שנים אחרי הקמת המדינה, בשנת 1952. בארץ הייתה תקופת צנע. צנע (תקופה של צמצום במזון) היו מחלקים אוכל לפי כרטיסים עם בולים שהיו נותנים לאנשים לפי הגיל. היה מעט אוכל וחילקו אותו בן כולם. לא הייתה אפשרות לאכול כל מה שרוצים. לא יותר משלוש או ארבע ביצים ואם זה ילד לא יותר מחצי ביצה. זו הסיבה שבגללה הרבה היו מגדלים ירקות או תרנגולות בבתים. (לא בטוח שהיה מותר).

גרנו בשכונת הדר יוסף. עם סבתא ועם הדודים. אבא שלי שקראו לו גבריאל קיבל את הבית. הוא השתתף במלחמת העצמאות בתפקיד קשר ושרד את המלחמה. לסבתא שלי קראו חווה או אווה, היא היתה מבשלת מצוין והיתה עושה הכל כדי שבמשפחה יהיה אוכל טוב. האימא של אימא שלי אניתה נשארה בארגנטינה ומאוד התגעגעתי אליה.

תקופת ההתבגרות

הגעתי לארגנטינה בגיל שנה וחצי כמעט שנתיים ושם הייתי עד גיל עשרים ושתיים. למדתי בואנוס איירס להיות מורה. תמיד למדתי עברית, יהדות, גאוגרפיה של ישראל וכל דבר שקשור בישראל. בהתחלה למדתי בידייש והחברים של אבא ואימא שלי היו גם שחקני תיאטרון יידיש – תיאטרון ארטאה. ההורים שלי פירנסו את ההופעה כלומר מוכרי הכרטיסים. אחותי ואני גם היינו באים לתיאטרון. אני הייתי רואה יותר את ההצגות ואחותי הייתה ישנה בחדר השחקנים. התחלתי ללמוד רפואה אבל עברתי לפסיכופתולוגיה. בסוף 1973 עברתי לגור בקולומביה איפה שחיה המשפחה של אבא גבריאל כדי לעבוד בבית ספר היהודי בקלי קולומביה.

יש לי תינוק

כשהגעתי לקולומביה התאהבתי בטבע, בבית ספר, בילדים ונשארתי. אחרי שלוש שנים התחתנתי עם מישהו שקוראים לו נתן. מאוד מעניין לדעת שאף על פי שכל אחד היה רחוק מההורים שלו היו לנו חברים בקולומביה שהיו צעירים. יום אחד באו לבקר חברים מאנגרטינה ואני כל הזמן רציתי לישון. אפילו הייתי מסתתרת באמבטיה לכמה דקות. זה היה מוזר ובסוף לאחר כמה ימים גיליתי שאני בהריון!

כל ההריון הייתי הולכת אחרי הבית ספר לשבת ולתכנן לתקן את העבודות של הילדים בקאנטרי אחרי הלימודים. יום אחד אימא שלי הגיעה לעזור לי בלידה, יצאנו לעשות הליכה ארוכה כי התינוקת לא כל כך רצתה לצאת. כשחזרנו, התחלתי להרגיש את הצירים ודיברנו עם הרופא ובשלוש בבוקר יצאה לאור הילדה דניס.

הילדות של בתי דניס

התינוקת נולדה כמעט בלי שיער ולקח לו הרבה זמן לגדול. וכשכבר גדל, יום אחד החליטה להסתפר לבד! בדיוק לפני נסיעה לבקר את הסבים שלה. דניס הייתה ילדה יפה, מלאת חיים, שובבה, אהבה לשיר ולעשות הצגות, להכין מתנות ולכתוב. אבל היא לא אהבה להיות בת יחידה. בגלל זה היא יצאה איתנו תמיד הרפתקאות וטיולים. היא למדה בבית ספר העיברי של קלי (זה אומר שאני לימדתי את הבת שלי) ובוגותה אחר כך. דניס הייתה תלמידה טובה מאוד אבל קצת אהבה להיתווכח עם המורים (גם אני), היא  גם אהבה לעשות תיאטרון. ואפילו פעם היה לה התפקיד הראשי. היא אהבה לשחות מאז שהייתה ילדה קטנה.

הציפור יוצאת מהקן

בסוף התיכון עברנו לארץ ישראל. שבוע אחרי יום הולדת השבע עשרה של דניס, כדי שהיא תוכל להחליט אם היא רוצה לעשות צבא או לא. אבל אחרי המכינה היא שמה לב שהצבא זה חלק מלהיות ולחיות בישראל. אז היא התגייסה לתפקיד תצפיתנית בגבול עם לבנון.

אחרי הצבא היא עבדה כמלצרית כדי לעשות את הטיול כמו כולם. ולהתחיל את האוניברסיטה. לא מפתיע בשבילי שהיא לא הלכה למגמת ספרות או תקשורת אלא לביולוגיה ורואים את ההשפעה של הטיולים בטבע שעשינו איתה בטבע. בלימודים היא התאהבה בנער בשם עמוס בלמקר. שגם למד איתה ביולוגיה.

הנכד הראשון שלי

עמוס ודניס נסעו יחד לארצות הברית כי עמוס רצה לעשות דוקטורט. אחרי החתונה דניס נכנסה להריון, כעבור זמן מה התינוק עמד לצאת. יום אחד הגעתי לאיטקה מקום? שאהבתי מאוד לקבל את הנכד הראשון שלי. התרגשתי לשבת ולראות אותו יוצא ישר למשפחה שלו – אבא אימא סבתא וסבא (נתן היה במחשב בישראל).

אחרי הרגעים הראשונים חשבתי שאני רוצה לקנות לו בובה קטנה שתהיה לידו מהרגע הראשון. ירדתי ללובי של הבית חולים ובין כל הצעצועים שהיו שם, הייתה פרה קטנה שהיום קוראים פרפה. (הוא שומר אותה עד היום) לנכד קראו אילן. נזכרתי מי פרה שיום אחד שהייתי מאוד מאוד חולה עמוס ודניס נתנו לי פרה שתהיה איתי בבית חולים (לא אמיתית).

הנכדה השנייה שלי

כעבור שלוש שנים. יום אחד מקבלים טלפון מאיטקה לישראל והחדשות היו שיש עוד נכדה בדרך. התכוננו לנסיעה, לקבל את המתנה. וללוות את הנכדה שלי לעולם. ולהיות עם הנכד שלי (הוא היה אז בן שלוש). חגגנו בשמחה אבל היו ימים מאוד קשים כי אבא היה צריך לסיים את העבודה של הדוקטורט באוניברסיטה רחוקה מהבית. וגם באותו זמן להתכונן לחזרה לארץ. אחרי יומיים שהינו צריכים שהתינוקת תגיע לבית, חיפשתי בובה מיוחדת בשבילה. חיפשתי וחיפשתי עד שראיתי את הבובה המושלמת.

החיים כיום

לבובות קראנו פרפה ולילי. ועד היום הן מלוות את הנכדים שלי. היום אנחנו חיים מאוד קרוב זה לזה (כמה רחובות) כדי שנוכל לחוות את השנים גם של התבגרות של המשפחה כמשפחה. כמה פעמים בשבוע אנחנו מלווים ביחד אחר הצהריים. ובמיוחד פעם בשבוע ישנים ביחד. בכל ערב שישי מנסים לישמור את המסורת של קבלת שבת וגם בחגים מנסים תמיד להיות ביחד גם עם המשפחה המורחבת. כל פעם שלסבא או לי קשה, מחפשים את החום והאהבה של המשפחה הנהדרת שבתי ובעלה הקימו.

הזוית האישית

אילן: אני מאוד התרגשתי לשמוע על ההיסטוריה של סבתא שלי.

סבתא שריטה: היה לי כיף לבלות עוד זמן איכות עם אילן נכדי האהוב.