מאגר סיפורי מורשת

 שמי רינה דוד נולדתי ב1954 ביוקנעם.

אני גרה במושב עין העמק, יש לי ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים ושמונה נכדים. אני ילידת הארץ, והשנה אני חוגגת את שנתי השבעים.  אני שייכת לדור הראשון להורים שעשו עלייה לארץ ישראל מכורדיסטן, בשנת ה- 50 של המאה הקודמת. אנחנו הדור שכדברי אפרים קישון היה צריך ללמד את אימו את שפת אימו. זו אחת הסיבות שלאחר השירות הצבאי הלכתי ללמוד בסמינר "גורדון" למורים.

נפלה בחלקי הזכות ללמד שלושים וחמש שנה באותו בית ספר, שבו אני עצמי רכשתי תורה ודרך ארץ, ממורים אשר הפכו למודל חיקוי בעבורי בבחינת "דע מאיין באת".

בית ספר אורנים שעליו כתבתי את הסיפור האישי, והמלווה בתמונות, לא היה רק מקום עבודה אלא בית חם בשכונת ילדותי.  לא לחינם אומר המשורר כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" ובית הספר היה בעבורי מקום מאחד, רווי זיכרונות.

בין שתי מלחמות

בשנת 1967 ואני תלמידה  בכיתה ח' פרצה "מלחמת ששת הימים". ובבוקר אחד השתנו חיינו. המלחמה פרצה בחמישה ביוני, חודש לפני סיום בית הספר היסודי "אורנים" ביקנעם, ראוי לציין שבתקופה זו, בית הספר היסודי היה מכיתה א' עד כיתה ח' ואז המשכנו לתיכון . עם פרוץ המלחמה בית הספר נסגר, מנהל בית הספר גויס למלחמה וגם כל המבוגרים כולל אבי. אנחנו הילדים עזרנו בחפירת שוחות, ומלאנו שקי חול כדי שיהיו לנו מקלטים בעת הצורך .

הרגשנו שהתבגרנו ביום אחד. לשמחתנו המלחמה נמשכה רק שישה ימים, והסתיימה בניצחון מזהיר של צה"ל. גבולות ישראל התרחבו וירושלים חזרה להיות מאוחדת . חזרנו אל כל המקומות הקדושים.

מנהל בית הספר שלנו חזר מהמלחמה בריא ושלם ועד מהרה התחיל להכין אותנו למסיבת הסיום. מסיבת הסיום הייתה בסימן מלחמת ששת הימים. שרנו ורקדנו לצלילי שירים שחוברו בעקבות המלחמה כמו: "ירושלים של זהב", " נאצר מחכה לרבין", "שארם אל השייח", "עוזי עוזי". וכך בשמחה רבה סיימנו את בית הספר היסודי וזכר המלחמה מלווה אותי כל חיי .

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא שירתי בחיל הקשר ועם שחרורי ב1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכך שני המאורעות האישיים קשורים לסיפורה של המדינה שנאבקת עד היום על עצמאותה.

הזווית האישית

סבתא רינה: הקשר הרב דורי הפגיש אותי עם נכדתי האהובה בכיתתה, במסגרת שונה, ולמדתי להכיר עוד צד באישיותה. זו הייתה חוויה נהדרת, ואני מאחלת לה שתצליח בלימודיה ובחברה. ואסיים במילות תודה לכם על הפרויקט המופלא שאפשר לי להתרפק על הזיכרונות, ולשתף את נכדתי בפרק חשוב ומשמעותי זה בחיי.

יעלה: אני רוצה להודות לסבתא שלי, שהיה לי כיף איתה מאוד, ולאחל לה שתהיה בריאה עד  מאה ועשרים שנה.