מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אלירן וזה הסיפור שבחרתי לספר לבתי נויה.

בשנת 1982 בזמן מלחמת "שלום הגליל", הייתי בתפקיד מ״פ בגדוד 51 בדרגת סרן. בילדותי ידעתי צער רב. המוות של אחי במלחמה השאיר רושם רב בליבי. לא היה לי ספק שמקומי איתם או כמוהם לפחות לוחמים וגיבורים.

באותו בוקר של יוני בשנת 1982 שם ליד קיבוץ יפתח,  סמיה יום טוב, סמח״ט גולני, מפקד הסיירת ואני היינו בדרך ללבנון. שמרנו על שקט מלווה בהמון שאלות. עצרנו לכמה דקות לפני הכניסה ללבנון, ללחימה מול האויב הסורי והפלסטיני. בנגמשים שלי החיילים שלי שרו את "גולני שלי". לחיילים היתה אש בעניים ואהבת מולדת בלב. זאת היתה תחילתה של מלחמה. כמעט חודש עבר, כבשנו את הבופור, רמת ג׳זין הנוצרית, כביש ביירות – דמשק והגענו לביירות בירת לבנון היפה, שנראתה כמו פריז הקטנה. המערכה היתה בעיצומה. הסתערנו קדימה והפלוגה שלי לא ישנה 72 שעות. הייתה להם אש בעיניים, לגיבורים שלי. הפעם קיבלתי סימן שזה הולך להיות קרב קשה בשדה התעופה של ביירות. לפנות בוקר חצינו את קווי האויב, כשכל העת צולפים עליינו מהגגות. התמקמנו לקראת קרב עיקש בתוך מחנה הפליטים. בשעה שלוש לפנות בוקר, ביקשתי ממפקד הגדוד לתת לחיילים שעתיים שינה לפחות. נתתי פקודה לכולם להיכנס לתוך הנגמשים ולישון, לחשוב על החברה ועל אימא. החלטתי שגם אני אעשה תנומה קלה של שעה על הנגמשים.

כעבור שעה התעוררתי כאשר הכוח הסורי מפגיז אותנו ישירות ממסלול ההמראה של שדה התעופה של ביירות. זה היה גיהינום עלי אדמות. כל שלוש שניות נורה פגז. זה היה מאוד מפחיד. הספקתי לתת פקודה לחיילים, לצאת מהנגמשים ולרוץ למבנים ליד הדיוטי פרי שלהם. הקשר נדם והיה ריח דם באוויר. הרגשתי שאני לא יכול להזיז את הרגליים. כאב ענק עטף אותי. רגל שמאל נפגעה קשה וזזה מהמקום, ורגל ימין נפגעה מאזור הקרסול. שכבתי שם כשאני קורא: "חובש, דוקטור". לא שמעתי את החיילים שהיו בתוך הנגמש שלי. לצערי. הפגז פצע אותי והתפוצץ לתוך הנגמש והיה שקט לרגע, שקט של מוות ופחד. עודדתי את עצמי וחשבתי בלבי, אחרי העצב עוד תבוא שמחה. אני חייב לשרוד, אני חייב להחזיק, אני חייב לחיות בשביל אימא שאני כל עולמה. שכבתי שם. עשיתי לעצמי חוסם עורקים והמתנתי לפינוי שלא הגיע, ניהלתי שיחה עם עצמי על הפחד והמוות ועלו המון שאלות. בשלב מסוים הרגשתי  שאין בי הכוח להמשיך. השעה  היתה כבר עשר בבוקר. עברו כמה שעות, העיניים נעצמו לי והיה לי קר. בקשתי מאלוהים שיוציא אותי מכאן, הוא אכן שמע אותי והיום אני חי.

כאשר אפסו כוחותיי וכמעט איבדתי תקווה, הופיע פתאום חייל של הפלוגה, הוא פשוט הפר את הפקודה שלי וחזר לנגמשים וכך הציל את חיי. הוא הזעיק עזרה ופוניתי כשאני שוכב על כבש פתוח של נגמש, עד לבית חולים שדה. בדרך המחבלים זרקו עלי רימון רסס שמילא אותי ברסיסים ופגע בי בפנים ובצוואר. לקינוח חטפתי כדור מצלף שפגע בי בריאה השמאלית. ידעתי שאחיה, כי כך החלטתי שם שם על הנגמש. במסוק עוד שרתי את "גולני שלי" בקול חלשלוש, והרופא הכניס לי אצבע לחזה ואמר לי כל הזמן: "תחזיק מעמד עוד מעט אתה בבית". בדרך עוד הספקתי לראות את נהריה. כמה מרגש ויפה זה היה. הגעתי לבית חולים רמב״ם שם אושפזתי, והתחלתי מסע של הישרדות במשך שבעה חודשים. עברתי אין ספור ניתוחים, ולבסוף הרכיבו לי רגליים תותבות. השיקום הארוך היה אמור להתחיל ושלב הניצחון על הנכות הגיע. חוויתי מלחמת קיום יום יומי, ואז  מפקד החטיבה ביקש שאחזור לשורות חטיבת גולני. צחקתי, מה יעשו איתי, אני מדדה על רגליים תותבות. איך אעמוד באימון חורף, ואימון קיץ. חשבתי שהמח״ט הזה נפל על הראש. בקושי יכולתי לעמוד, אבל המח״ט לא ויתר עליי.

תחילה ביקש שאמחשב את כל החטיבה, ואכן הקמתי את מרכז המחשוב החטיבתי הראשון ביחידות השדה. בהמשך קיבלתי דרגת רס״ן. בין הפרויקטים הקמתי ביחד עם יום טוב את עמותת גולני. כאיש מטה של המח״ט, לא פעם שמעתי אותו אומר למפקדי הגדודים, כאשר היו מקטרים על  הקושי של החיילים:"אם אלירן יכול, כולם יכולים". זאת היתה תקופה מאוד מאתגרת. תקופה של חוסר ודאות על העתיד שלי. בכל זאת, תמיד שמרתי על חיוך מתחת לכל הקושי. המשכתי לסחוב והספקתי לסיים תואר בפילוסופיה וספרות. השתחררתי מצה״ל בתפקיד מח״ט בגולני בדרגת סא״ל. באזרחות צרפו אותי לשרותיי הביטחון בארץ ובחו״ל, ועסקתי בכל מיני עניינים בטחונים במשך שמונה שנים. היום אני פנסיונר של צה״ל, עוסק בבישול ובאפייה, מתמחה במיוחד באפיית לחמים.

השיקום עבורנו הקטועים נמשך עד היום. אנחנו חיים עם תחושה של יש רגליים כאשר בעצם אין (זה נקרא פאנטום). בלילה בקושי ישנים, בחלום חוזרות חוויות שטעונות בחרדה וחוסר שקט. אני חוזר לא פעם לרגע הפציעה והחיילים שנהרגו. למשפחות השכולות ועל זה שנשארתי אני המפקד שלהם בחיים, והם שם בגן עדן בלעדיי. אני מרגיש שזה לא הוגן וזה היה צריך להיות הפוך.

היום זאת מלחמה אחרת, הזדקנות זה אויב אחר קשוח מאוד, אבל ניתן לדחוק אותו לעוד כמה שנים טובות, העיקר הוא לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

הזווית האישית

נויה: אני מאחלת לאבא שלמרות המצב הקיים, תמיד ידע שיש משפחה מאחוריו שאוהבת אותו ותמיד דואגת לו. למרות שהחיים היו קשים שתמיד אפשר להמשיך וליהנות מהם כמה שאפשר, ולנצל כל הזדמנות לעוד חוויה שמחה שתישאר לזמן רב.

משה (אבא) לנויה : אני מאחל לבתי שתמשיך ללמוד ולעבוד קשה כי רק ככה מצליחים. שתדע שמאחוריה תמיד יש תמיכה גבית, ושתמיד תעזור בכל סיטואציה. שהסיפורים הללו יעברו במשפחה לעוד הרבה שנים, ושנמשיך להיות קרובים ומאחודים ביחד.