מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי דב אורבך, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי יואב, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית. מעשה שהיה כך היה.

ימא שלי, בלומה אורבך (סבתא רבתא של יואב), התגוררה בעיירה קטנה בפולין, בשם סקרניביץ, בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה כבש הצבא הגרמני את העיירה. ההורים של אימא שלי ועוד שתי אחיות שלה, נהרגו מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה. אימא שלי ברחה ליערות, שם התחבאה וחיה במסתור שהוחלף מעת לעת. כעבור שנה היא נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ. בלומה שרדה במחנה האיום והנורא הזה את כל ימי המלחמה.

בינואר  בשנת 1945 הגיע הצבא הרוסי לאושוויץ ושחרר את היהודים שהצליחו לשרוד. רוב האנשים שנשלחו למחנה אושוויץ, כמיליון וחצי, הוצאו להורג במקום המקולל הזה.

סבתא רבתא בלומה

אימא שלי הלכה ברגל בשיירה ארוכה של ניצולים לכיוון גרמניה. לשיירה קראו: "צעדת המוות", מפני שרבים מניצולי אושוויץ, שהיו חלשים, חולים ומורעבים מתו בדרך.

בגרמניה נאספו ניצולי השואה במחנות עקורים ושם התחילו להכין אותם לקראת העלייה לארץ ישראל. באותה תקופה נשלטה ארץ ישראל על ידי הבריטים, זו הייתה תקופת "המנדט-הבריטי". הבריטים לא נתנו ליהודים להיכנס לארץ. היהודים היו נחושים להגיע סוף סוף לארץ ישראל (שנקראה אז פלשתינה). היהודים הגיעו בעיקר באמצעות ספינות לחופי הארץ וניסו להסתנן לתוך ישראל. היהודים שהגיעו בספינות לישראל נקראו "מעפילים".

אימא שלי הגיעה לחופי ישראל על סיפון הספינה אקסודוס, בשנת 1947. כמו שקרה עם ספינות מעפילים רבות – הספינה אקסודוס נתפסה על ידי הבריטים, הובלה לנמל חיפה, ושם הועברו המעפילים לשלוש "אניות גרוש", שהעבירו את המעפילים בחזרה לאירופה.

כאשר עצרו המעפילים בנמל חיפה, כתבה אימא שלי מכתב שהיה מיועד לדודה שלה, שעלתה לארץ ישראל מזמן והתגוררה בחיפה. את המכתב מסרה לידיו של קצין בריטי צעיר וביקשה שיעביר אותו לדודה. הקצין הבטיח שכך יעשה. אמא שלי שכחה את עניין המכתב. אחרי מספר חודשים עלתה לארץ ישראל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, יחד עם אבא שלי, אריה. הם עלו להתיישבות בכפר קטן בגליל – כפר-קיש. שם הקימו משפחה, ניהלו משק והתבססו בארץ.

כעבור 11 שנים הגיע לכפר קיש מכתב, שהיה מיועד לבלומה אורבך, אימא שלי. המכתב הגיע מג'וינט ישראל. בתוך המכתב היה מצורף המכתב שכתבה בלומה אורבך לדודתה. ההסבר המצורף תאר את גלגולו של המכתב מאז שנמסר לקצין הבריטי (שניסה, ולא הצליח למצוא את הדודה) ועד לחיפושים של דואר ישראל בניסיון לאתר את הדודה. בסוף החליט מי שהמכתב הגיע לידיו, לנסות לאתר את השולחת. וכך – 11 שנים אחרי שנכת המכתב, בשנת 1958, הוא הגיע בחזרה לשולחת.

הזוית האישית

סבא דב: התכנית חשובה, מרגשת ומלמדת. המפגש המובנה עם הנכד, וניצול "זמן-איכות" באופן מרוכז הוא מבורך ותורם לקשר הבין-דורי. המנחה, רבקה, עושה עבודה מצויינת להנאתנו הרבה.